הלהיט של פרל ג'אם: באסה או קלאסה

פינה של רגעים בפופ - קלאסיקה על זמנית או באסה מיותרת מפח הזבל. והפעם: "'ג'רמי" של פרל ג'אם

  • פרל ג'אם
רונן ארבל

על אף שאיני נמנה עם מעריציה, במבט לאחור אני יכול לומר בשקט שפרל ג'אם הייתה להקה הרבה יותר טובה משהייתי מוכן להודות בזמן אמת. היו לא מעט סיבות לאנטגוניזם שהם הצליחו לעורר - הצדקנות שאפפה כל התבטאות שלהם, החרדתיות המעושה של אדי וודר, סירובם לשתף פעולה עם תעשיית הקליפים וחוסר היכולת להכיר בהם ככלי אמנותי אוטונומי (מה שהפך אותם לנודניקים), התיעוב שחש כלפיהם קורט קוביין (למרות שבערוב ימיו - גיל 26 כזה - הודה גם הוא שהם די בסדר), העובדה שהם הפכו את הפלאנל לפריט לבוש הכרחי גם אחרי שהיה ברור שכל הסיפור של אפנת גראנג' הוא בדיחה גדולה ולבסוף גם עלייתן לגדולה של להקות שסגדו להם, כמו סטון טמפל פיילוטס המחרידים.

באותה מידה, קשה גם להתעלם מהפעולות החיוביות שלהם - המאבק הצודק בקרטל הכרטיסים האמריקאי טיקטמאסטר, סדרת הבוטלגים החיים שהוציאו לכבוד מעריציהם והמעורבות החברתית הגדולה. מה שכן, בין אם אתם נמנים על מעריציהם או מקטרגיהם, תודו שפרל ג'אם היא להקה שלקחה את עצמה קצת יותר מדי ברצינות.

באופן אישי, אני יכול להעיד שהבעיה העיקרית שלי עם פרל ג'אם הייתה מאוד ברורה - הם פשוט לא היו נירוונה. בעוד שאצל קורט אפשר היה להרגיש את הזעם, הייסורים והתסכול דרך הכנות של הצרחה (כמו ב"Drain You" למשל, או הסיום של "Where did you Sleep Last Night" מהאנפלאגד) והדיסטורשן, פרל ג'אם היתה להקה שמרנית הרבה יותר מבחינה מוזיקלית. מקורות ההשראה שלה היו מסורתיים יותר ושאובים מהקלאסיקה של הרוקנ'רול האמריקאי (ללא השפעות הPאנק וההארדקור של נירוונה), כשוודר מבליט את היכולות הווקאליות המרשימות שלו. מה לעשות, כשאתה צעיר ,מחוצ'קן ועצבני, אין לך כל עניין במסורת, אתה רק רוצה לבעוט במעיים של כל מי שעומד מולך. זעם נדלק בשנייה, ללא כל היגיון וכבה באותה מהירות; אתה משנה את העולם, מגלה שההצלחה לא עזרה לך לפתור את החור הענק שיש לך בבטן, ומתאבד.

קריירות סולידיות, שנמשכות 15 שנה כמו זו של פרל ג'אם, לא בונים מזעם. בונים אותן עם הרבה כשרון - בניגוד לקוביין המוגבל טכנית, פרל ג'אם ידעו באמת לנגן - אמת פנימית מוצקה והתמדה; הם היו פחות מתריסים, הרבה יותר קלים לעיכול ולכן גם מקובלים יותר על הקהל האמריקאי (ולא רק שם. גם בישראל, למשל, נדמה לי שפרל ג'אם, בטווח הארוך, היא להקה פופולארית יותר מנירוונה, לה יש להיטים גדולים יותר).

ולמרות ההערכה המתחדשת שלי לפרל ג'אם, את "ג'רמי" - השיר המצליח ביותר של פרל ג'אם - אני עדיין לא יכול לשמוע. לא כי הוא מזכיר לי נשכחות, אלא פשוט כי הוא שיר לא טוב. נדמה לי גם שאם אדי וודר, מייק מקרידי וסטון גוסארד יכלו, הם היו מעדיפים לא להיכנס לדפי ההיסטוריה של הפופ בזכותו, אלא דווקא, נניח, עם "State of Love and Trust" (השיר המעולה שלהם מהפסקול של "סינגלס"), או "Last Kiss" אבל כפי שהוכיחו הבחירות לראשות העבודה, לזיכרון הקולקטיבי חוקים משלו.

ג'רמי הוא שיר בסגנון דרמות נעורים אמריקאיות קלאסיות - מבוסס על סיפור אמיתי, איך לא - על בחור שסבל מחוסר תשומת לב בבית ומהתעללות בבית הספר, עד שהחליט בוקר אחד לשים קץ לכל העניין וירה בעצמו לעיני כולם. מעין "באולינג לקולומביין" שמסתיים בהתאבדות במקום בטבח המוני. כמובן שיש לו מוסר השכל - אם לא היו מתעללים בילד הזה בבית ספר ומישהו היה טורח להתחבר איתו ולראות שמאחורי ממלכת הבדידות שיצר לעצמו מסתתר טיפוס רגיש וחביב, היתה נחסכת מכולם הטראומה הנוראית הזו.

אבל הטראומה האמיתית היא המוסרניות של הטקסט שמגיש כאן וודר, כשהוא לוקח את הצד של הבריון, שלא טרח להסתכל לתוך הקנקן.

מבחינה מוזיקלית, לצד "Daughter" האיום, מדובר באחד השירים הכי שמרניים של פרל ג'אם. החל מהריף האקוסטי הפותח וכלה בזה הסוגר, שכאילו משלים את הסיפור שלו; ההפקה המוזיקלית מרסנת את הגיטרות ושומרת את הדיסטורשן שלהן מאופק, כשמאחוריהן קיר גיטרות אקוסטיות ספרינגטיניות, שעושות נעים באוזן; התופים וירטואוזים - שימו לב למעברים - אבל חלשים, כשבחזית נמצא הקול של וודר (שימו לב למאיה בוסקילה שיוצאת ממנו כשהוא אומר "Daddy didn't give attention"), שמיילל ומחרחר כל מיני שטויות כמו "אווו", "איי איי איי איי" ו"אההה" - זה שיר על התאבדות או על ג'נה ג'יימסון? - שגורמים למאזין להתכווץ במבוכה.

אם לא די באלו, הרי שהווידאו של "ג'רמי" זכה בארבעה פרסי MTV בטקס פרסי הווידאו של שנת 1993, ופרל ג'אם ביצעו אותו גם בהופעה במהלך הטקס בחוסר חשק. אחר כך הם העלו את ניל יאנג לבמה לביצוע קורע של "Rocking in the Free World" וניצתה להם מחדש האש בעיניים.

טריוויה לא חשובה - את הווידאו ל"ג'רמי" ביים מארק פלינגטון, שמאוחר יותר ביים את הסרטים המצוינים "עושים את זה" עם בן אפלק ו"סכנה ברחוב ארלינגטון" עם ג'ף ברידג'ס.

עוד בוואלה! NEWS

אכן, עידן חדש: חנות הצמר שעשתה מהפכה בקורונה

לכתבה המלאה

פרל ג'אם, "ג'רמי" - באסה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully