"הספינקס: אחמדינג'אד והמפתח לפצצה האירנית" הוא ספרם החדש של יוסי מלמן ומאיר ג'בדנפר. בכריכת הספר מצוין שהוא יצא אל מדפי הספרים לאחרונה בו זמנית בשתי מדינות - ישראל וארצות הברית. לא באנגליה, לא בצרפת, לא בסין, ולא ברוסיה, רק בישראל ובארצות הברית. שתיהן נמצאות בחוד החנית של 'הסכנה האחמדינג'אדית' ולכן מהנתון הזה בלבד ניתן לנחש שהוא עומד להפוך בשתיהן לרב-מכר. מותר גם לציין שישראל מכונה לעיתים הכוכב ה-51 בדגל האמריקאי, ושארצות הברית, היא הרי המדינה שאת דגלה אנו נוהגים להניף ממכוניותינו ביום העצמאות.
אבל נניח לזה. הספר יהיה רב מכר, כי אחרי הכל כבר בעטיפת הספר מובטחת לנו חשיפה ראשונה של "האיש המסוכן ביותר לעולם המערבי". בנוסף לכך, גם הביקורת של המשנה לראש הממשלה שמעון פרס מוסיפה לבניית הפחד. "הסכנה הנשקפת מאישיותו של אחמדינג'אד נחשפת בספר במלוא עוצמתה המאיימת", כותב פרס. השילוב של 'סכנה', 'נשקפת', 'עוצמה' ו'איום' יחד עם 'אחמדינג'אד' במשפט אחד בן פחות מעשר מילים הוא מתכון מנצח למכירת הרבה מאוד ספרים. אולי בגלל זה אני מרגיש שלקלקל כבר לא אוכל, אז למה לא להגיד את האמת.
נתחיל בדברים החיוביים: מלמן וג'בדנפר יודעים המון על אירן. מאגר המידע שמציעים השניים, החל באפו המדמם של אחמדינג'אד בבחינות הכניסה לאוניברסיטה וכלה ביצור המיתולוגי המעטר את מטוסי חברת התעופה האירנית, מעידים על כך שהמחקר שעשו השניים הוא אכן מקיף ומדוקדק עד למאוד. עם זאת, למרות הידע הרב והניסיון של השניים, הם מתקשים לצאת מהמסגרת של רב המכר. הם מתעקשים לעסוק דווקא בדמותו של אחמדינג'אד (המפלצת התורנית), הם מתעקשים שאירן היא (פחות או יותר) רע מוחלט, והם מתעקשים לכתוב בשפה של רומן מתח בלשי אה-לה-גרישם. אבל אולי זו גם כוונתם.
רגע, ומה עם חמנאי?
עוד לפני קריאת של הספר מוסבר לנו ש"מאז נבחר (אחמדניג'אד) בשנת 2005 הוא מזעזע את העולם בהכרזות נגד ארצות הברית וישראל". הבחירה דווקא בו כתמה המרכזית לספר מובנת לאדם הפשוט ברחוב, שכן אחמדינג'אד נתפס כמקור כל הרע. אולם, המחברים הם אינם האדם הפשוט ברחוב. הם הרי יודעים שמקבל ההחלטות האירני הוא לא אחמדינג'אד, אלא דווקא המנהיג העליון עלי חמנאי. הם אפילו קובעים בספרם ש"אחמדינג'אד מקיים בעצם את רצונו של המנהיג העליון" (עמ' 79), ש"עלי חמנאי, ולא אחמדינג'אד, הוא האחראי העליון לתכנית הגרעין" (עמ' 155), ש"המפתחות להפעלת תכנית הגרעין נמצאים בידיו של המנהיג העליון" (עמ' 218) ושאפילו בחירתו של אחמדינג'אד לתפקיד הנשיא הפכה למעשית רק אחרי שחמנאי החליט שהוא רוצה בו לתפקיד "המשרת הנאמן" (עמ' 52).
מדוע אם כן לא בחרו כותבי הספר לכתוב את הספר על עלי חמנאי? הרי תכנית הגרעין החלה בו, הוא שולט בה והרי אחמדינג'אד מדבר מגרונו, לא? התשובה היחידה האפשרית היא שחמנאי לא יהפוך את הספר לרב מכר. הציבור רוצה את אחמדינג'אד, הציבור מכיר את אחמדינג'אד, והמומחים היו מוכנים לרדת אל העם ולשלם בדרך בקשיש לאמת. תארו לעצמכם מה היה קורה אם על כריכת הספר הייתה מופיעה תמונתו של חמנאי קשישא. "מי זה בכלל?" הייתה הופכת בוודאי לשאלה הנפוצה בחנות הספרים הקרובה לביתכם.
לטוב ולרע
אירן היא מדינה רעה. מה זה רעה? רעה רעה רעה. עם ההרגשה הזו לפחות יצאתי אני אחרי הקריאה בספר. פשיעה מוגברת, עליה במספר הזונות, סמים, זיהום אוויר מטורף, פנאטיות דתית בשלטון, שחיתות, אסונות תעופה, תחבורה מזופתת ובעצם מה לא. העובדה שהאירנים זוכים להישגים מצוינים באולימפיאדות מתמטיקה עולמיות, ש-70% מהלומדים באוניברסיטאות הן בעצם סטודנטיות, שחוקרים מהשורה הראשונה בעולם הם אירנים, לא צוינו בספר. חבל היה להרוס את החגיגה.
בנוסף לכך, הצד השני של המשוואה, ארצות הברית, זוכה לטיפול של כפפות משי. בעמ' 50, כבדרך אגב, מספרים הכותבים על התגובה האירנית לפלישה האמריקאית לעירק ב-2003. "המנהיג העליון חמנאי ביקש לבוא בדברים עם ארצות הברית... הוא אישר לנשיא ח'תאמי לקרוא למשא ומתן לפתרון כל ההבדלים הבילטרליים בין אירן לאמריקאים... במסר שהועבר דרך דיפלומטים שוויצרים הובהר שבמסגרת המשא ומתן תהיה מוכנה אירן לדון בכל העניינים, כולל סוגיית הגרעין ואפילו לגבי קשריה עם חיזבאללה". הכותבים מציינים ש"ממשל בוש לא הגיב לפניה... הממשל הרג את השליח". ואני אומר הולד איט. זה לא דבר של מה בכך. הרי על שלוש השורות השוליות הללו בלבד ניתן לכתוב ספר. הרי מדובר בשנתיים לפני עליית אחמדינג'אד לשלטון.
בנוסף מציינים הסופרים שהיום, אחרי עליית אחמדינג'אד לשלטון, "הוא לא רק רוצה לקיים משא ומתן עם ארצות הברית, אלא אפילו משתוקק לעשות כן" (עמ' 63). מדוע אם כן בוחרים הסופרים שלא לפתח את התזה שארצות הברית נוטלת בחלק גדול מהאשמה על כך שאירן הפכה להיות מבודדת יותר וידידותית פחות. יכול להיות שזה מפני שהמוני אמריקאים כבר לא ירוצו אז לקנות את הספר? מה, הכל בשם רב המכר?
שאלות שאלות ואין תשובות
התובנות שמספק הספר הן לכאן ולכאן. יותר נכון, לשם ולשם. הכותבים מציינים שיש הטוענים כי "ניתן לבלום את אירן במירוץ לנשק גרעיני", יש הטוענים ש"ההנהגה הפוליטית כלל אינה מודעת ליכולת הגרעינית האמיתית", יש הטוענים ש"דבר לא יעצור את אירן מלבד מהלומה צבאית", ש"ייתכן שמנהיגי ישראל ייאלצו להחליט, כמוצא אחרון, להבטיח את קיום המדינה ולעשות זאת בעצמם", יש הטוענים ש"מתקפה צבאית לא תעלים את הידע הגרעיני של אירן", שצריך גם לזכור ש"מתקפה צבאית רק תחזק את השאיפה לנשק גרעיני ולתמיכה בשלטון", ושיש הטוענים ש"צריך לבוא במשא ומתן עם אירן ללא תנאים מוקדמים", וגם שיש כאלו שגורסים ש"עיצומים כלכליים עלולים לחזור כבומרנג", ושהכותבים אף מציינים ש"כנראה שלא נוכל לתלות את תקוותינו בתבונתו ובשיפוטו של העם האירני".
הרבה תסריטים ונקודות למחשבה מעמידים בפנינו צמד המחברים, אבל את השאלות אנחנו כבר יודעים. אנחנו יודעים שיש ישראלים שחושבים שצריך לתקוף את אירן, שיש כאלו שחושבים שצריך להפעיל עליה יותר סנקציות ושיש גם כאלו בודדים ומדוכאים, כמו עבדכם הנאמן, שחושבים שרק משא ומתן יוכל לפתור את המשבר. אבל מה צמד מחברי הספר, מומחה לנושאי גרעין וטרור בינלאומי מכאן, ומומחה לאירן מאידך, חושבים על כל האפשרויות הללו? שוב, אנו יודעים שהאפשרויות קיימות, אבל מהי התזה של הספר? שזה מסוכן לתקוף? שאסור להמתין? שצריך להמתין? שצריך להפעיל עוד סנקציות? אין לדעת.
וברוח זו בוחרים גם המחברים לסיים (אל תדאגו, הסוף לא מותח). "ישראל עלולה למצוא את עצמה עם אירן גרעינית", הם כותבים. אבל האם יש להאמין לאחמדינג'אד שהנשק הגרעיני הוא למטרות שלום בלבד?" הם שואלים. "האם אפשר להסתכן ולהאמין לו?" הם מקשים. "האם אפשר לחיות עם ההכרה שלאירן יש נשק גרעיני?" הם כבר מתחילים לעייף. אבל אז מגיעה שורת המחץ "או אולי הספינקס מטהרן יהרוג את כל מי שלא יוכל לפתור את חידתו?". הרבה סימני שאלה יש למלמן ולג'בדנפר, ולבסוף יש תשובה ניצחת שמתחילה ב'אולי' ונגמרת בסימן שאלה. בשלב הזה כבר התבלבלתי. מי שואל כאן את השאלות? הספר הרי התיימר לענות על שאלת מיליון הדולר לגבי הגרעין האירני. אז מה התשובה? מי יודע אותה? לא ברור. מה שבטוח זה שהסיום היה דרמטי ומנוסח להפליא. כיאה לרב מכר. כמעט טוב כמו שלוש נקודות...