כלבת אשמורת

ב"חסין מוות" מוכיח סופית קוונטין טרנטינו שהוא הפמיניסט הגדול ביותר בקולנוע העכשווי. גם ניב הדס רוצה בנות

ניב הדס
31/05/2007

אחרי ערב שלם של שתייה אינטנסיבית – טקילה, ברבן "וויילד טרקי" ושרטראז - כשהם בקושי רואים בעיניים, מתנדנדים שני בחורים מתוסכלים ליד הבר. "אנחנו צריכים להעלות את הווליום" אומר האסרטיבי מביניהם. "אנחנו הולכים עכשיו על שוטים של ייגר! כל עוד בחורים קונים להן את השתייה, הכלבות האלה ישתו הכל. מי יודע, אולי זה יהיה השוט שיעביר אותן ממצב שהן לא רוצות שנבוא איתן לאגם, למצב שכן". זה לא עוזר להם הרבה. הבחורות שאותן הם מנסים להפיל, מורידות את תכולת כוסות השוט לגרון כאילו כלום, וניכר כי הן נהנות יותר מחברת עצמן, מאשר מזו של שני הטמבלים שמנסים להעלות את מפלס החרמנות שלהן על ידי אלכוהול. הטענה הרווחת היא כי אחרי שתיית אלכוהול מאסיבית עולה דרגת האטרקטיביות של העומד מולך – בן הזוג הפוטנציאלי ללילה אחד - ב-25%. זו כנראה הסיבה שלא מעט פעמים אנשים מתעוררים בבוקר ולא מבינים מה זה גוש הכיעור ששוכב לידם במיטה, אבל לא אצל הבנות של קוונטין טרנטינו.

"חסין מוות", סרטו החדש של קוונטין טרנטינו שעולה הערב בישראל (חצי מפרויקט "גריינדהאוס" המשותף לו ולרוברט רודריגז), הוא בוודאי לא סרטו הטוב או החשוב ביותר. למעשה, לצד החלק שלו ב"ארבעה חדרים" – מחווה לשם מחווה בדיוק כמו הפעם - ו"From Dusk till Dawn" – סרט ששרד את מבחן הזמן כמו תפקידי האופי של אילנה אביטל – זוהי עבודתו החלשה ביותר. "חסין מוות" הוא בעיקר מהתלת טראש עם דיאלוגים מצוינים – מישהו חשב אחרת? – אובר-מסוגננת, שמתאמצת מדי להגניב בכל שנייה. במהלך רגעים רבים נדמה כי "חסין מוות" הוא רק תירוץ בשביל טרנטינו להשמיע את כל תקליטי היד-שנייה המגניבים שרכש לאחרונה - אין מה לומר, לאיש יש סטייל של סול-מאדרפאקר (ועם כזו מוזיקה נהדרת, זו לא בהכרח סיבה לא ראויה). אבל לא על הסתייגויותיי הרבות מהסרט באתי לדבר (הן בטח יבואו לידי ביטוי בביקורת של רותם דנון שתעלה כאן מחר), כי אם דווקא על הנקודה החיובית הבולטת ביותר בסרט והיא האהבה הגדולה של טרנטינו למין הנשי – לא כחרמן מרייר, או שוביניסט פורנוגרף, אלא כמעריץ אמיתי.

עוד בוואלה!

MR. Something lounge - יפני בחליפה ביפו העתיקה

בשיתוף zap rest

אהבה של גבר לאישה (שחורה)

דווקא כמי שסרטו הראשון, "כלבי אשמורת", הוא אחד מסרטי הגבריות המכוננים של שנות התשעים, סרט שבו האישה היחידה שמופיעה היא חסרת פנים הנורית למוות, בולטת העובדה כי סרטיו של טרנטינו הם שיר הלל לנשיות. הביוגרפיה האישית שלו מספרת שטרנטינו גדל ללא דמות אב – "כלבי אשמורת" מתעסק בנושא הזה ללא הרף – וחונך על ידי אמו בלבד. הפרט הזה חיוני להבנת הרקע שממנו טרנטינו מגיע לנושאים כמו נשיות ואמהות – כפי שהשתקפה ב"קיל ביל" – ולחידוד הדרך שבה הוא בוחר בגיבורות שלו – נשים שאת תפקידן הנשי מבצעות ללא דופי ועולות בכל הפרמטרים גם על הגברים בתחומים השייכים להם.

למרות שרסיסי פמיניזם נמצאים גם בתסריט שכתב ל"רומן על אמת" של טוני סקוט, "רוצחים מלידה" של אוליבר סטון ובמיוחד בדמותה של מיה וואלאס ב"ספרות זולה" (גם הדמות של האני-באני היא המשמעותית יותר במהלך השוד במסעדה), תחילתו האמיתית של המהלך הזה הגיע ב"ג'קי בראון", עיבוד של טרנטינו לספר של אמן הפשע אלמר לנארד, בו הפך את דמותו של הגיבור הלבן (בספר), לגיבורה שחורה. פאם גריר, מי שהיתה פצצת סרטי בלקספלוייטיישן כמו "פוקסי בראון", משחקת שם דיילת שמבצעת תרגיל עוקץ למאפיונרים בזעיר אנפין, תוך שהיא מפתחת סיפור אהבה רגיש ועדין עם משחרר בערבות. הדרך בה בחר טרנטינו להציג את הגיבורה שלו – רווקה בשנות הארבעים לחייה – ולהציב דווקא אותה במרכז העלילה תוך מבט מלא אהבה כלפיה, היה אמיץ. ג'קי בראון רחוקה מלהיות הפלקט שהיתה גריר בימי הזוהר שלה – היא דמות עמוקה, מלאת רבדים, עגולה ובעיקר – אמיתית. למעט "סודות ושקרים" של מייק לי, ו"פלדה כחולה" קל קתרין ביגלו, קשה להיזכר בדמות נשית שהיא מצד אחד כל כך חזקה, ומצד שני עדיין כואבת ולא מסופקת.

להרוג את בילבי

גם בפרויקט הבא שלו, "קיל ביל", לא חסך טרנטינו אהבה מהדמויות הנשיות שלו, ועל הדרך התנקם ללא רחם בגברים השוביניסטים. בין אם מדובר בקלוז אפ דווקא על כף רגלה של אומה תורמן, ולא על בית החזה שלה; העונש שמקבל האח שהופך את מחלקת התרדמת לבית זונות; הקרבות בין ביאטריס (תורמן) לאל (דאריל האנה), או-רן אישי (לוסי לו) וורניטה גרין (ויוישה א. פוקס) – קרבות שרחוקים מהשריטות והדחיפות שהתרגלנו אליהם בקונטקסט של "קאט-פייט" ומאזכרים את המכות הכל-נשיות ב"זיכרון גורלי" של פול ורהובן (שרון סטון עם מובים של צ'אק נוריס).

בעולם שיצר טרנטינו ב"קיל ביל" רוצחות שכירות הן עניין בשגרה, כשמה שהופך אותן למסוכנות, הוא בדיוק התכונות שלרוב נתפסות בקולנוע – ובעולם הגברי-פטריאכלי באופן כללי – כמכשול. כשאומה מגלה שהיא בהיריון, היא אומרת לרוצחת השכירה שניצבת מולה שהיא עכשיו "האשה הקטלנית ביותר בעולם", ומצליחה על ידי הרתעה ואמפתיה, לסיים את הפרשה. או-רן אישי הופכת לבוס הגדול של היאקוזה, כאשה יחידה בין גברים ומשליטה בהם טרור. כאשר מישהו מעז לערער על סמכותה – לא בשל היותה אישה כמובן, אלא בשל הגנים האמריקאים שלה – היא עורפת את ראשו. אל –דמות פאם פטאל קלאסית יותר בתפיסה שלה- הורגת גם את פאי-מיי וגם את באד, אחיו של ביל, אבל זוכה לגמולה כשהיא נותרת עיוורת בשתי עיניה. דמויות המשנה אף הן, עומדות בסימן דומיננטיות נשית – צ'רלי בראון, הבעלים של המסעדה היפנית בה נמצאת חבורתה של או-רן, נשלט על ידי אשתו; גוגו, בת טיפוחיה של או-רן וסופי, המתורגמנית היפהפייה שלה, הופכות את היאקוזה, למקום שנשלט על ידי נשים.

סצינת הסיום של הסרט לא מותירה מקום לטעויות בנוגע למין המועדף על טרנטינו. כאשר ביאטריס נכנסת לוילה של ביל, היא נורית - במהלך משחק שהיא משחקת - על ידי בתה ביבי, באקט שהוא מהופך לחלוטין מתסביך אדיפוס – הפנטזיה הגברית האולטימטיבית. ביבי יורה בביאטריס, על מנת לחיות עם אביה (בניגוד למיתוס בון אדיפוס הורג את אביו על מנת לחיות עם אמו). במקום הזכר שרוצה להיות המזריע העיקרי, הוא יוצר מיתוס הפוך, בו הילדה, ביבי, היא היורשת של הכוח ומנצלת אותו על מנת לחיות עם אביה.

גברים בצד

"חסין מוות", מבלי לספיילר אותו יותר מדי, ממשיך את אותה נקודת מבע טרנטינואית פמיניסטית – הנשים שם שנונות יותר, מצחיקות יותר, חרמניות יותר, שתייניות ומסוממות יותר, נוהגות טוב יותר ואמיצות יותר. טרנטינו לוקח תכונות "גבריות" קלישאתיות – כאלו שלכאורה הופכות אדם לגברי יותר בעיני הסביבה – ומנכס אותן למין הנשי, כשאין הדבר מוריד מערכן ומיניותן. ההפך. למעשה, אלמלא היינו שומעים אותן מדברות על גברים ללא הרף, יכולנו לחשוב שאין להן כלל עניין בהם. ולמה שיהיה להן – הן הרי מוצלחות מהם ושוות פי כמה. הן שולטות בעניינים; הן בעלות הכוח והעוצמה. זוהי ההזרה הטרנטינואית במיטבה, אבל כזו שגם מגיעה מתוך פנטזיה אישית שלו ויכולה בקלות להפוך לנחלת הכלל – הבו לנו בחורות כאלה, על המסך ומחוצה לו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully