הסרת חסינות

רותם דנון נהנה ב"חסין מוות" של קוונטין טרנטינו, אבל מציע להתייחס אליו כמחווה לאספנים בלבד. מחווה, מישהו?

רותם דנון

נתחיל בבסיסי. "גריינדהאוס" הוא פרויקט של שני סרטים, שביימו קוונטין טרנטינו ("חסין מוות" – Death proof) ורוברט רודריגז ("כוכב המוות" – Planet terror). שניהם מחווה לז'אנר ה"אקספלויטיישן", סרטי אימה, מתח ואלימות דלי-תקציב ושופעי תת-ז'אנרים, שהוקרנו בשנות השישים והשבעים ותרמו לא רק למהפכה הקולנועית של העשורים הללו, אלא גם למורשת התרבותית של יוצרים רבים שמולכים בתעשייה היום. ביניהם כמובן וגו'.

נמשיך בכסף. כסף, כידוע, או יותר נכון היעדרו, היה זה שהפך את ז'אנר סרטי ה"אקספלויטיישן" לכיפי ומשמעותי כל כך. העובדה שהאולפנים לא היו תומכים לעולם בסרטים כאלו, הביאה דור שלם של יוצרים לקחת כל ציוד שאפשר להשיג באמצעות קצת חסכונות והרבה קומבינות ולעשות את הסרטים האלה בעצמם. התוצאה: עותקים מעטים, שרוטים ומהוהים, בעריכה גרועה וסאונד צורם, ובאמצע – המון המון טראש. הבי-מובי'ז של הבי-מובי'ז.

ונישאר בכסף. המחווה של טרנטינו ורודריגז, אם כך, הייתה יכולה להיות נאמנה למקור באופן מוחלט, אם גם העשייה שלה הייתה דלת-תקציב, ואם הם והאחים ויינסטין ממיראמקס היו נאמנים להחלטה להקרין את הסרטים בדיוק כמו בקולנועי ה"גריינדהאוס" של פעם – כדאבל פיצ'ר, שני סרטים במחיר אחד. אבל ההרפתקה של השניים עלתה בין 50 ל-70 מיליון דולר (ההערכות סותרות), סכום מכובד לכל הדעות. ותסתכלו על שורת ההכנסות של גריינדהאוס לאחר צאתו באפריל. התרסקות של למעלה מ-60-70 אחוזים בכל סוף שבוע בקופות, עד לנתון מביש של כ-25 מיליון דולר בלבד בהכנסות בארה"ב. הסרט פוצל בהחלטת הווינסטיינים, וכך הוא גם משווק בשוק הבינלאומי. שאמנם לא צרך ממש את הז'אנר כמו שהאמריקאים חוו אותו - אבל היי, נאמנות למקור וכו'.

האם עברה בראשו של טרנטינו, באיזשהו שלב, התובנה שהעלות הגבוהה שדורש ממנו הפוסט-פרודקשן, בהפוך על הפוך, כדי להפוך את הסרט ל"גרוע" – עריכה קופצנית, קטעים חסרים, איבודי פוקוס, שריטות ולכלוכים על הפריים ו"דרופים" בסאונד – עומדת בסתירה אידיאולוגית למקור העני? שלא לדבר על מבחן הצרכן, שנשאר בבית והחזיר את טרנטינו, רודריגז ומיראמקס אל קרקע המציאות, שבה הרומנטיקה הופכת לעיסה דביקה בדיוק כמו הטינופת שמילאה את הרצפות בקולנועי הגריינדהאוס המוזנחים.

עוד בוואלה! NEWS

זהירות, החורף הגיע: הטריקים שישמרו עליכם

לכתבה המלאה

בקרוב במאמר זה: ביקורת על "חסין מוות"

השאלה הגדולה באמת, היא האם טרנטינו סיים עם תפקידו כמעין דוקומנטר יוצר, שמחווה לז'אנרים שהשפיעו עליו, ומעלה את סרטיו על מזבח ההתרפקות לעבר? לא בטוח שזה הטרנטינו שנרצה, בכל מקרה. ז'אנרים כמערבוני הספגטי וסרטי הקונג-פו, שגם אותם הוא ספג כילד ב"גריינדהאוס", הביאו אותו לעשות את "קיל ביל", שמכלול היצירה והאמירה שבו, שלא לדבר על הקולנוע הבן-זונה-וחד-פעמי שהוא הביא, הפך אותו בעיניי לסרט הטוב והחשוב של העשור. אפילו שהעשור הזה עוד לא נגמר.

אבל גם טרנטינו אמור כבר לחוש בדיסוננס הזה, שבין התרפקות על העבר לבין השימוש בטכנולוגיות וכסף של ההווה כדי לעשות זאת. דיסוננס שמגיע לשיא ב"חסין מוות". בסרט הבא שלו, Inglorious bastards (ממזרים ללא תהילה, בתרגום חופשי), הוא ייכנס למקום שונה לגמרי מהשוליים האנושיים שהוא מתעסק בהם תמיד, וינדוד אל קבוצת חיילים אמריקאים במלחמת העולם השנייה. נושא טעון הרבה יותר עבור הקהל האמריקאי, שעשוי לא לקבל זאת בהבנה. אגב, מעניין אילו דיאלוגים שנונים על תרבות אמריקאית, אלמנט חובה אצל טרנטינו, ירכיבו את הסרט הזה.

חסין מוות

"חסין מוות" מורכב משתי אפיזודות, שבשתיהן אנו פוגשים את "מייק הפעלולן" (קורט ראסל שממש לא מאכזב, בניגוד לציפיותיי הנמוכות), סייקו-קילר חולני במיוחד, שמרסק את מכונית הפעלולים שלו לתוך מכוניות של כוסיות. באפיזודה הראשונה תראו הרבה דם מאותן כוסיות, ובשנייה נגיע ללחם חוקו של טרנטינו, אותו מניפסט הפמיניסטי (קראו את המאמר המצוין של ניב הדס בנושא מאתמול – ראו קישור), שגורס בפשטות – כוסיות הן הרבה יותר כוסיות כשהן עצמאיות ונקמניות, מאשר כשהן קורבנות תלותיים.

לא קל להיכנס ל"חסין מוות". טרנטינו לוקח את הזמן שלו, מורח דיאלוגים וסיקוונסים בדרך לאקשן, ומתמקד בכל שריטה והפרעה בפריים, כמעט יותר מבעלילה עצמה לפעמים. עם המוטיבים החוזרים שלו, קשה שלא לדמיין את קוונטין כאדם שיושב בביתו, מסניף כפות רגליים נשיות (כן, גם כאן יש, ולא מעט) ומתבונן בקאטים מורכבים ומוקפדים במקביל.

"חסין מוות" מחדד את תפקידו של טרנטינו כמתעד של ז'אנרים נזנחים, יותר מכל סרט שעשה בעבר. שכן כאן מדובר במעין רימייק, לא לסרט אחד, אלא לתעשייה שלמה. אך לעיתים, הוא הרבה יותר מחווה מאשר סרט העומד בפני עצמו. הוא עושה פליפ-פלופ בין ז'אנרים, מהאימה הזולה של האקספלוטיישן, דרך סרטי מרדפים ועד מחוות לכוסיות של סרטי ראס מאייר, בקצב מתעתע ולא קל לעיכול.

כן, נהניתי מ"חסין מוות". למעשה, האפיזודה השנייה הביאה אותי לרקוע ברגליים ולמחוא כפיים. הוא עדיין עשוי בדיוק מרהיב, מגניב ומלהיב. שלא לדבר על כל מה שעושה את טרנטינו טרנטינו - מהדיאלוגים ועד הפסקול. אבל האם הנאה זו תהיה נחלתם של מעטים? של חובבי טראש מזווית-מתחכמת, סטודנטים לקולנוע ומעריצי טרנטינו מושבעים? עצוב מאוד אם כן. יכול להיות שטרנטינו באמת ובתמים לא רק נהנה מעבודתו, אלא חי בתחושה של שליחות תרבותית מטעם עצמו, ליצור היכל תהילה לכל אותם סגמנטים היסטוריים בקולנוע שנשארו מחוץ למיין-סטרים, אותן סמטאות המוזנחות שליד שדרת הוליווד עתירת כפות הידיים הנוצצות, המוטבעות בבטון היוקרתי. וגם מעניין לראות מתי הנשים של טרנטינו ישלימו את נקמתן. אבל עד אז, כדאי להתייחס ל"חסין מוות" כפריט לאספנים בלבד. ולמרות שיש לגיטימציה לפריטים כאלה בכל תיק עבודות של כל יוצר חשוב, עדיין אין מקום ליותר מדי.

ובונוס

המחווה של טרנטינו את רודריגז, כאמור, כוללת הקפדה על כל פרט ופרט. לרבות העשייה של טריילרים פיקטיביים לסרטי אקספלויטיישן השזורים בין הסרטים, גם מסע הפרסום שלהם מחווה לפוסטרים הבוטים, עמוסי שורות ה"הארד-סייל" והויז'ואלס המזעזעים של אותה תעשייה. בקישור מטה תוכלו למצוא עשרות כרזות לסרטים הוליוודיים קלאסיים, מ"חלף עם הרוח" ועד "רשימת שינדלר" בגרסת גריינדהאוס. אנחנו הכנו לכם אחד משל עצמנו (משמאל). תיהנו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully