תסמונת טרוט

הם היו אמורים להיות ענקיים. הייתי בטוח שהאלבום המלא שלהם, שיצא אחרי חמש שנות פעילות ושלושה אי-פיז של פופ גיטרות מעולה, ישים אותם במרכז של האלטרנטיב, בתור אקט האינדי-פופ השווה ביותר של הרגע.

לא הייתי לבד – מאז 2005, בו יצא “Raised By Wolves”, אי-פי הבכורה של Voxtrot, לא היה חור שלא שיבח אותם: הם היו חביבי הבלוגרים, אחת מהלהקות שהכי סביר שתמצאו ברשימות שמפרסמים ילדי המייספייס בפרופיל שלהם ויקיריי המבקרים. בדומה להייפים נטולי אלבום וחברת תקליטים (ארקטיק מאנקיז, ליידי סוברין) גם אחריהם חיזרו כמה אנשים עשירים, ולבסוף החליטו ווקסטרוט ללכת עם Play Louder – אין כמו הפצה עולמית מלאה בכדי לפרוץ מבועת ההייפ לאוויר העולמי.

הבעיה היא שאחרי שכ-20 שירים שלך צפים ברשת כבר כמה שנים, כולם מכירים אותך ואת הסאונד שלך, ומצפים ממך למשהו מאוד מסוים; מצד אחד אתה יכול לארוז את כל החומרים הידועים שלך באריזה אחת – משהו כמו ה-“Three EPs” של הבטה בנד, או, אם כבר הזכרנו אותם, אלבום הבכורה של הארקטיק מאנקיז (שגרסאות לייב של כל השירים מהאלבום הראשון שלהם נמצאו אז כמעט בכל עמוד באינטרנט), כלומר לא ממש לאכזב, אם כי גם לא לאתגר את עצמך. האופציה השנייה היא ללכת על הצד הפראי, ולהמציא את עצמך מחדש: רק שירים חדשים עם עיבודים שיפתיעו את הקהל שלך. ווקסטרוט הלכו על האופציה השניה ופישלו בגדול.

היופי במוזיקה של ווקסטרוט היתה הפופיות המדויקת, ששילבה שני עשורים של יצירה בריטית. החמישייה הצעירה הזו אולי באה אלינו מטקסס, אבל בניגוד לחבריהם לכיתה, הם לא חשבו שהפעלות הצהריים של ה-KKK ינעימו להם את הזמן, ובמקום זאת נשארו בבית והאזינו לסמית'ס ובל אנד סבסטיאן.

שירים כמו “The Start Of Something” מאי-פי הבכורה, ו-“Fast Asleep” מ-"Mothers, Sisters, Daughters & Wives EP" עושים כבוד למוריסיי יותר מכל אוסף קאברים מזדמן – בעיקר כי הם הכילו גם משהו שהוא הרבה יותר ממחווה – ואני כנראה מדבר על יכולת זיקוק הפופ המרשימה של ווקסטרוט.

ואז הגיע האי-פי השלישי, שבאופן סימבולי גם הכיל רק שלושה שירים, כשביניהם הסינגל המוצלח ביותר של ווקסטרוט, “Your Biggest Fan”. עם שורות כמו "הייתי פעם המעריץ הכי גדול שלך והיום אני יודע שלעולם לא תוכלי לאהוב מישהו שכמותי" והגשה כמעט מושלמת, היה ברור שאלבום הבכורה, שקרב ובא, יהיה משהו לעטר איתו את סיכומי השנה. אבל, ואני חייב להגיד זאת שוב – האלבום המלא של ווקסטרוט, שנקרא על שמם ויוצא בימים אלו, לא מכיל שבריר מהכיפיות והתחכום של האי-פיז. הוא פשוט לא משהו, בלשון המעטה.

הקול המתוק והחיבה המטורפת לבריטניה לא הלכו לשום מקום – אך נדמה שהרצון להציג עצמם באור שונה הפך אותם לעוד להקה אמריקאית שמתגאה במבטא בריטי אך חסרת כל אופי.

בין שירים מביכים (“Firecracker” ו-“Introduction”, לדוגמא) ועד לקטעי פופ סטנדרטיים, שאולי מתחילים טוב וטיפה מזכירים את ווקסטרוט של האי-פיז, עד שהם נהרסים בגלל גיטרות לא קשורות והפרעות אחרות (“Kid Gloves” ו-“Brother In Conflict”, למשל), לווקסטרוט אין שום דבר להציע לכם – לא שיעשה לכם כיף, לא נעים ולא שיחדש לכם כלום. לפחות אנחנו יודעים שאיפשהו בפנים יש להם את זה, ואולי הם יחליטו להפתיע אותנו לטובה באלבום הבא.

ווקסטרוט, “Voxtrot”
(Play Louder)