פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "הרוצחים", דרור בורשטיין

      שאול רובינזון הוא מבקר ספרות בן 33 שחוטא גם בכתיבת פרוזה נסיונית. בבוקר אחד בחודש יוני, הוא מחליט לשדוד ספרייה

      בשנת 2004, בחודש אוקטובר, שהיה החם והלח ביותר מזה שנים בתל אביב, עד כי ראש השירות המטאורולוגי פו?טר ממשרתו בידי ש?רת האנרגיה בעוון טעות חיזוי קשה ובלתי נסלחת והטעיית ההמונים הצמאים ל?סתיו בכל הנוגע לאופיו הצפוי של חודש אוקטובר האהוב שלנו, כלשון מכתבה של הש?רה, קם שאול רובינזון והתגבר, ויצא אל אור הרחוב כמגשש, מעורר בעוברים ושבים רגש עמום של רתיעה למראה האדם בן הארבעים ומשהו, המרים את רגליו כאילו בסוליות נעליו הלבנות והמלוכלכות קבועות משקולות של ברזל, בעוד גופו רכון לפנים כאילו זה עתה הו?כ?ה או שטפחו לו על שכמו חזק מדי. והיו השכנים מקנאים בחשאי, שראוהו בתוך מטוס הסילון, כרטיס חינם לכל החיים, וכל זה בשביל מה, בשביל מה? מין סיפור שפ??רסם, ש?עמום מפותל, לא בהיר, לא מובן, לא מובן. לא ממריא!, התבדחו עיתונים. ואכן לא אחת היו תושבי השכונה ממהרים לחצות את הרחוב לצדו השני, או לסוב למראהו על עקביהם בטפיחת-מצח, ולהפטיר קריאה רמה כשחקנים בתיאטרון, מחישים צעדיהם פתאום ופונים ימינה וימינה וימינה וחוזרים לרחוב מתנשפים. תחת זרועו היה שאול רובינזון נושא את הספר שזכה בפרס הענקי כמצורע המפגין את נגעיו, ובכיסו חפיסת הסיגריות שהתחיל לעשן לאחרונה, ומצית שעליו תמונת פסל אטלס שרכש בפירנצה, כלומר גנב מן החנות של ה"אופיצי" בפירנצה, או למען האמת מצא באחד הארונות בדירה שקנה מן המתווך הממשלתי. מדי כמה זמן היה משתעל וקורס אל ספסל סמוך לקרקע ומעיין בדפים של ספרו ונושף פקעות של עשן אל הספר, מוחה בידו השנייה ברוגזה את העשן מפני המילים שהכיר כבר היטב, מלכסן מבט אל החתול בעל שלוש הרגליים, אומר לו בלחישה, היום אין עלי כלום. כעת קם ועמד, מותיר את הספר על הספסל השקוע שליד בית הכנסת, שוכח אותו כמדומה. ממטרות בחצרות ניבאו לדשא הצהוב על חורף. השעה היתה מאוחרת והוא גירד בזקנו השחור שהלך וצימח, וחזר וקרס אל הספסל החום והקשה וגישש באצבעותיו בתוך הספר הסגור כמעט, כמפשפש ב??כיס, כמי שיודע מה מבוקשו, ואת שרשרת הזהב הדקה טמן בחולצה. בבית שמול בית הכנסת נדלק אור וכבה מיד, ורובינזון דימה להבחין איך אחת השכנות מצטדדת כדי להביט בו מאחורי הווילון בדירה, כן, כמה הוא רצה שמישהו יביט בו כבר, אבל עיניים התחמקו ממנו, והוא הלך קצת לאחור ואז קרס אל הספסל והוציא את כף ידו מתוך הספר, והיא היתה חמה ורטובה כאילו ש?ם אותה בתוך כפפה.

      מבעד לחמש האצבעות אנו עוברים, רואים את האישה, נית?ן לה שמה ושם המשפחה, מילה נשמעת ובתוך האותיות קם הבניין, הכול נחתך, הגורלות כבר נקשרו, העיר הוקמה, כלומר כל מי שהיא אהבה או לא, המוזיקה ששמעה, הציורים שראתה, הרכבות שהיא נסעה בהן והמקומות שאליהן נסעו הרכבות, התצלומים האפורים ועליהם כתמי הצבע, פסנתר שהתעורר באיזה חדר לא רחוק וכמט?ר של חרוזי זכוכית חלף בה ונגוז, כל זה החל להתקיים בבת אחת. היד סופרת ארבעים שנה אחורה. לאה לוין, ר?או? אותה ככרך סואן, ציור מלא כתמים של צבע, שמיים, עננים, דגלים על מגדליה?, ענן של יתושים מתחת לירח המלא, סוסי הפרא בשולי הפרברים, הכרכרות, חברי תזמורת מכבי-האש רוחצים ומתיזים בים ביום השבתון, מכוניות כיבוי עומדות ואדומות על קו החוף, אבל הרחק קוברים מתים ומקוננות פורשות כפיים על המת. חליפתה שחורה, ותיק שחור אחוז היטב, עומדת במבואת בית-המשפט בתל אביב ליד עצי הברוש ליד עמוד חשמל. חולפת על-פני תחנת המוניות, על פני שוטרים, עוברים שני סב?לים ובידם תמונת רחוב, בתים, עצים, נושאים נוף צרפתי בעיר זרה. קורה שהעולם עומד לנגד העיניים. פניה?? נתונים בין צל ירוק לצל בהיר. היא מחליטה עכשיו, ברגע זה, שלא תחזור יותר ללמוד, צריך לחזור אל החליל. אבל מחר היא תתנער בבוקר ותיסע לאוניברסיטה, לא תחמיץ דבר. תפסיקי, היא אומרת לעצמה בקול, תפסיקי כבר, מספיק. בתוך המוזיקה אני אגור, יהיה מקום גם בשבילי, הדלת תיפתח ואכנס. עכשיו, מחר, מיד עכשיו. אבל מחר, אנחנו כבר יודעים היום, היא תתעורר ותתרחץ ולא תחמיץ אף הרצאה, ולא תאמר לאיש דבר, גם בימים האחרים, וייוולד לה בן, ואז יהיה כבר מאוחר לסגת. כל זה היה מזמן. העסק לא נגמר עם הלידה לאה לוין, הניפה מישהי מין אצבע למולה, העסק רק מתחיל (היא התקרבה אל הכ??יל?ה, והוא י?ש??ן שם, מחייך, אוחז בטרקטור הכחול, והיא שלחה ידה לגעת ברשת של כ?ילת היתושים, בזהירות, ונבהלה פתאום שהוא כבר לא יהיה שם אם לא תביט בו כל הלילה. אבל הרי נרדמת בסוף, והוא נשאר שם עד למחרת בבוקר). הקפדתי על העונש שנתתי לעצמי, תגיד אחרי ארבעים שנה, כמה פסיעות מאחורי אותו מקום, במכונית האפורה. האם זה נחמן שם, שבא אלי?, תחלוף בה מחשבה כמו דג בין הסלעים העמוקים בעוד כמה דקות. אבל הלא כאן תל אביב, הרימה את עיניה אל קצה המגדל המחודד, והוא עכשיו בירושלים. ובמקום שהוא היה בו יהיה רק קצת עשן, גם הוא יפוג. בלי שום כאב, חושבת לאה, שום כאב, מוזר, הרי תמיד חשבתי שיכאב, והנה, לא.

      ומה נגמר עם מכלאות בקר בע"מ? ברונו קירש עמד, גבוה מעל הרחוב שבו עברה עתה לאה לוין (הבה נבנה מיד מגדל סביב לגופו כדי שלא ייפול ויתרסק אל הרחוב! ובצורה של עיפרון נבנה את המגדל! ועננים ניתן ליד ראשו! תוסיף לו עננים, תוסיף! הנה ציפור שחורה חולפת כבר בעננים), ואמר: "ידעתי ש?. ידעתי שהתיק הזה is not אבו?ד." חלון שחתיכה שבורה בו כבר שנים רבות ייטרק ברעש. זגוגית תרעד. "עורך-דין קירש!", עולה הקול מתוך גומחת המזכירו?ת, נשמע הקול, צרוד כחפיסת סיגריות טיים אשר מונחת מעוכה מתחת אצבעות שקצותיהן אדום, "הגיע המתמחה החדש." וקירש חושב כמקונן: חצץ, שברים, דמויות זרות באות ונכנסות אלי מבלי שנתבקשו, תמונות מטושטשות, רוצים להתמחו?ת, אני היום אדם שבו?ר, אני נושא את ז?קנתי כהבטחה של מוות מתקרב, כמו מריצה. והוא נוחת אל הכורסה המרופדת והרחבה כשניים. מביט מהחלון, הגובה הממוזג, בית המשפט, שלום עליכם, הבונים החופשיים, ומאחורי זה הצבא, שומרים עלינו מקרוב, מגדל האייפל של עירנו, כמה גבוהים אנחנו כאן, גבוהים ואפופי רקיע, עננים, ירח בלילות עומד מול חלוננו, הו. הוא מדמיין חיילות מחליקות על השלג, המגדל מכוסה כמעט עד ראשו בלבן. והמבט שלנו אז פונה בבת אחת לשמאל ומטה, אל צומת ויצמן ורחוב דפנה. קצת סבלנות בבקשה. בעוד כמה שניות תשעט אל הרחובות התאונה. תהיה מכה של רעש ודממה. קול חבטה. יבוא המוות וישכון במכונית האפורה, וישחק במגבים, ויאותת ימין ושמאל, יאחז בהגה, יריע בצופ?ר. "שייכנס," לוחש-צועק עורך-דין קירש אל תוך הקיר שלידו, מקיש עליו בעט נובע כעל פעמון. אז משתעלת המזכירה כ?ו?כבה אל יומן שעל הקיר: 11 ביוני 1995. רסיסים רטובים על מחברת הזמן. הן זה הרגע הנכון לקום ולעזוב את הסיפור, אומר אל לבו יו"ר לשכת עורכי הדין אשר טומן למטה ברחוב טופס של לוטו (מספרים קבועים שלושים שנה, ושום זכיה, שום-כלום, ולא רק זה? לפני דקה, כשמילא את השבועי, דפקו אותו בעשרה שקלים בעודף, אפשר להתפוצץ) בכיס החליפה ושתי עיניו קרועות ונעוצות בחריקת צמיגי המכונית האפורה. בדרכה למשרד, נוהגת בוולבו שלה עורכת הדין לאה לוין במהירות של תשעים וחמישה קילומטרים לשעה בשטח בנוי (כך על פי דו"ח השוטר הירושלמי שכתם טחינה על מדיו, אשר צילם אותה מן המחבוא בצומת ויצמן ודוד המלך ב??אקדח המהירות חצי דקה ל?פני, יקרא לורי בעוד הרבה שנים ויקמט וישמוט אל ערימת המסמכים ליד הפח, אינו מבחין כי מסתכלים בו, והיטב), חולפת חרישית על פני "איכילוב". כל החלונות סגורים. סבלנות.

      תמשיך לקרוא, אומר הקול, אל תסגור את הספר. בסוף הכול עוד יסתדר לך, אתה תראה. אתה יכול ללכת, כן, אבל לאן תלך? אלו שירים על עיר, ואין זו עיר אלא חייך?, לכן תמשיך לקרוא. מבעד לחלון אפשר לראות איך איש צעיר הולך כמו בתוך התמוטטות במורד הרחוב. משכנו? את השמש לאחור כמו שען אשר מסיט את המחוג באצבעו. עכשיו מוקדם יותר, אותו 11 ביוני, בירושלים הגבוהה והרחוקה, הבה ניפ?ח אוויר צח של מפל?ט קו 19 אל המקום, ומאותו ענן שחור מגיח ומפרפר לו דניאל מישורי, ומשהו מתפרק מתחת לרגליים, שלא לומר שהרגליים מתפרקות. ניגף, ידיו מגששות, השמש בעיניו, שיעול. יורדים נוסעים, האוטובוס ממשיך. ברחוב יפו, מול כיכר העירייה, נשען דניאל על פח אשפה ירוק, עוצר לרגע. הבטן מתמלאת נוזל חמוץ, כמו פצע יש באמצע, לירוק את זה מהר. חושב שהוא הולך למות אבל עדיין מתחשב בנימוסים, כאילו מישהו מסתכל, והאמת שמסתכלים. האדמה אלכסונית כמו ב??ציור של חיים סו?טין שי?ראה בעוד כמה שעות בלשכתו של עורך דין קירש, שיקבל אותו להתמחו?ת. תשב, תשב, תנשום אוויר. עוד צעד והוא מתמוטט. נפל על הרצפה. בהתחלה מקיא אוויר ובעיניו דמעות של מאמץ. תפסיק, הוא ממלמל אל תוך הקיר, אשר סופג מיד את המילים, תפסיק, בבקשה תפסיק. חושב, זה ייגמר, זה ייגמר, אחרי ההקאה יוטב לך, תחשוב על זה אחרי הסוף. הן ההווה אינו הכל. מאחוריו העיר העתיקה ומימינו מוכרים ספרים במחירי מבצע, רק לשבוע וכעת היום האחרון. הנה עומד גבוהה-גבוהה המשורר אשר חותם על הספרים. הו? הקורא, הן ידידך אני, דוברות עיניו כמדומה. מביט בו לשנייה מן הסולם אשר הוצב לו שם בידי ההוצאה – ש?כ?ך יראו היכן ניצבת השירה, כלומר מעל לראש. מתחת ניצבים ומרימים לו את הספר שקנו לחתימה כמין מ?נחה שהוא דוחה תמיד. כרוז קורא: בעוד שעה יוזלו כל הספרים. סוגרים! רק עוד שנה תהיה עוד הזדמנות! אמריקה! קללה על ראש המפקפק! ברכיו של דניאל כושלות, הוא מתפרק לתוך עצמו, כאילו בנפילה. המשורר, הלוא הוא נחמן לורי, שאת ספרו הראשון (פרס פוגל; שפטו: פ??רי, הולצמן, מירון לעיני 10,000 צופים, מתבדח לורי מעם הסולם עם אחד הקונים) קראנו כולנו, משליך את "גיאוגרפיה", ספרו השני, החדש, אל הערימה וכמו בעל כורחו קופץ מהסולם, עושה כמה פסיעות אל עבר המקופל, ובידו העט. ודניאל מביט מגובה פני האדמה בנעליו הלבנות של זה המתקדם לכיוונו. נטש את הדוכן, מניח עשרות קוראים בהמתנה, קוראים בעונג קצת שורות טריות מנוקדות מתוך הספר החדש, אשר נכתב לפני שנים רבות מאוד, אבל את זה הרי הוא לא גילה לאיש, וממתינים לו שיחזור אל הסולם ואליהם. אך הוא ניגש אליו ומתכופף מעל גופו: "אתה בסדר? שנקרא לאמבולנס?" והוא תומך במתמוטט. בתוך עינו אשר נפקחת לרגע הוא רואה את סנטרו המזוקן ואת העט שהוא אוחז עוד בין שיניו. שלושים קוראים מפנים אליו מבט מן הדוכן, אוחזים שלושים ספר?י ירוק בטור ביד ימין, ביד שמאל שטר של חמישים:

      – ירפה המשורר מהפצוע המקיא, ירפה,
      – מגעיל, ממש מגעיל, שירה וקיא, איזו סמיכו?ת תמוהה, גסה,
      – הנח אותו ובוא לקרוא, אנו רוצים לשמוע את קולך,
      – הרי זו פ?ו?ז?ה של עזרה, הרי הוא לא עוזר לאיש,
      – אני מכיר אותו לא מהיום, לא מהיום אני מכיר אותו, אני,
      – הרי זה רק מו?פ?ע עבור קוראיו אשר קנו את הספרים,
      – מוטב לתת למשטרה לפתור את העניין, או לכוחות הביטחון ברוך השם,
      – מתוק, שילמתי במיטב כספי, אני לא זז בלי חתימה וחשבונית מ?קור כחוק,

      ולורי, המשורר המתכופף, מרים את דניאל המקופל, שמתיישר בצעקה חדה כאילו פצע שהגליד שב ונפתח, ומנסה לגרור אותו לצל. מן החלון המתקרב בקצב של גרירה עולה קולו של זה אשר קורא מתוך הספר החדש של לורי "גיאוגרפיה" איזה שיר, מעל ראשו כמעט, אומר: "תראה את כל הסולמות, לא ייאמן, וגם פרצה ש?רפה." הוא מחפש מי זה קורא, ולא רואה מעל ראשו. נחמן לורי, יליד 62', זה היה במאה העשרים, זכה לפני עש?ור בפרס טה-טם בזכות הספר איקס, כתוב על גב הספר מעליו. אנו רואים וממשיכים להתקדם ברחוב, לתפוס זווית טובה יותר, הרי זו כבר התקהלות. אמנם אנו רואים הכול ברור אך לורי ממצמץ באור השמש המכרסם את הקיר בלובן מסמא. מתחת לחלון שב?ו אפשר לראות עדיין את כריכת ספרו מטילה צ?לה אומר אז קול: אני מציע שעדיין לא תפסיק לקרוא, תמשיך לשיר הבא, תראה לאן הוא מתקדם, תראה את הקפיצות שהוא עושה משיר לשיר, תראה את הסו?פים שהוא רוצה ליצור... ואחרי כמה שניות בוקעת מוזיקה מן החלון, תקליט ובו מצטופפים חברי תזמורת ענקית, או שמא נגני תזמורת פרצו בבת אחת אל תוך החדר ופצחו בברוקנר בירושלים, ולורי מנגב את הזיעה ממנו ומן המעולף, צועק אל הקוראים שמשלמים לאחרא?י-על-הספרים מטעם הוצאת "אזי": "שמישהו יבוא עם מכונית, ניקח אותו לבית-חולים." וכמו מתהום הנשייה, כקלרינט אל מיתרים, כלומר מלא-מקום, מגיח שאול רובינזון, זה המבקר הספרותי והמשרבט לעת מצוא (את הפ?סטיש המטונף "המתרגמים" הוא אף כמעט שיפרסם בכתב-העת "הדיאלוג"), ותוך שנייה במכונית הלבנה, המטונפת, הוא מ?פ?ר?יס, חותך קו-הפרדה, צופר, בולם, רוכן, פותח דלת, הרחוב המטונף נחתך בחריקה. אבל היא עמוסה ספרים, הסיטרואן, כמה עשרות ספרים (אשר רובם אינם שלו) על המושב האחורי, ולורי מתעצבן פתאום, דוחף את דניאל לתוך המכונית, צועק איזו מילה. ורובינזון מביט בו בעיני שחקן קלפים, וכמו קיבל פקודה, שועט משם בסיטרואן החבוטה, שמדבקת "שלום" על החלון האחורי, כלפי "הדסה" הר-הצופים. לורי נשען על הקיר, מצית סיגריה, עוד לא צהריים וכבר הולכת הקופסה להיגמר, חושב, נושם עשן, עיגול אדום מהבהב זקו?ר אל השמש. מביט במכונית המתרחקת ובספרים שהיא נושאת. ריבוע צל צו?יר קצת לצ?דו מכוח איזה שלט שהשמש לא עברה, פח דק אל מול כדור האש המתהפכת. והקוראים נפוצו כבר עם הספרים החדשים ועם העודף, והסולם קופל, חולפת מכונית של מכבי אש בסמוך, ס?פרו הוחזר לערמה, וזה אשר ממשיך לקרוא מתוך המוזיקה אשר מעל ראשו, אף הוא קנה בהנחה 30% את "גיאוגרפיה" מאותו דוכן, ורץ הביתה לעיין בבשורה – עש?ור שלם שהוא שותק ונעלם – הופך עוד דף, אומר למישהו "חכה, תמשיך לקרוא", ולורי מתנער, ומה זה הקולות האלה, מי מדבר עלי, מביט בי, מי המדב??ר, והוא מתחיל ללכת אל העיר, אשר אינה, אך זאת אין הוא יודע עוד, העיר הנכונה.

      השאלה שב?ערה במשרד קירש-לוין, כלומר בדרג הזוטר, כלומר אצלנו, היתה מה יש ללאה לוין לחפש בקריה. כי מישהו ראה אותה יוצאת משם פעם אחת, למרות שאמרה שהיא קופצת לשנייה למוזיאון. מאז החלו השמועות להסתובב. אמרו שהיא נפגשת לשיחות סדירות עם הפ?צ"ר, זרקו את הביטוי המטוען פ?צ"ר-צללים, אמרו שהיופי לא מזיק כשמדובר בדרגים גבוהים, שהיא נותנת ייעוץ משפטי בחינם לבכירים, בכירים מאוד, אמרו שהיא עצמה בכירה-בכירה (אך על ההפלה שלה איש לא דיבר, כי לא ידעו, ולמה שיידעו? זה התרחש הרי בתוך הגוף), שיש כאן עוד שורת משכורת בבנק בכל חודש, לא שהיא צריכה, שזה בשבילה לדלק למכונית, שהמשרד משלם לה ממילא. זה ההבדל בינינו ובינם, אמרנו, שאצלם הכול כפול. עבה יותר, רחב יותר, יותר תותים ויותר קצפת! שזוכרים לה לטובה איך שהוציאה בזול את החוקר ההוא, מה בזול, זה בחינם היה. אמרו המזכירות אל גודש המאפרות, ש?רב?ין לא עושה דבר בלי להתייעץ איתה, מאז שהוא שלח אותה לפני הרבה שנים לאפריקה למכור, אולי לקנות, את הטבעת של שפינוזה, כן-כן-כן. שעם שדיים כמו שלה בזבוז לתת לה לדב?ר, היו צריכים לשים אותה אל מול המצלמה, אמרה המזכירה כוכבה והשתעלה שיעול צרוד. ומזכירה אחרת התערבה ופסקה, לדעתי היא מה-זה מכוערת. אם לא הייתי גיי הייתי ש?ם לה בגדול, אמר מן הסולם שבארכיב נחשון המתמחה התימני והתעפעף כחתולים, ועלמה העורכת-דין הצעירה אמרה נו?גות ולעצמה, או שמא לא אמרה, שיש הבדל ביני לביניכם, אני ראיתי אותה בבגד-ים שני חלקים, בעוד אתם רק מדברים וממציאים לכם בדיות. "ובלי בגדים", חרץ רחביה ל?ר?ר אחראי-הקייטרינג של המשרד אשר כ?ונה "ש??ר המ?ש??ק?ים" ואחז במשולש בצק עלים ישר זווית, תפתחו את העיניים, יש לכם כאן עסק עם פצצה במונחים אמריקאיים. ראו אותה יוצאת, ברגל, מהשער הצפוני של הקריה, ראתה אותה במשקפתה אליזבת המזכירה מהחלון, וראה אותה נחשון, נכנסת עם הרכב משער לאונרדו. הלך והצטבר מידע, הלך ונערם התיק, החלו גלגלי משפט פנימי להסתובב. מתי יתחיל כבר הסיפור שלה להישמע אצלנו במשרד, אמרו עורכי הדין מעל העניבות. מתי נדע? על שולחנות משרד עורכי הדין הלכו ונערמו תיקים, הארכיון נגדש נייר, הטלפונים צלצלו, מדי דקה גלשו הניירות מתוך הפקסים אל המגירות. היה עובר ומתהלך מעת לעת עורך-דין קירש, השותף הבכיר, כלומר האלוהים בעצמו, מביט בפקס, אותו מכשיר אימים, וכמו דובר אל האינסוף צועק, נו מה יהיה, נטבע בסוף, בסוף נטבע כולם בתוך כל הנייר והמילים האלה, we must להיפטר מכל הלקוחות האלו הקטנים, פינוי של לקוחות צריך, צריך להישאר רק עם הכמה הגדולים ודי, ואז גם הם, לזרוק אותם לעזאזל. היה צועד אז לאחור, נוחת-קורס אל כורסאות פינת ההמתנה הרחבות, העמוקות, תופס ז'ורנל נשים, שלוש תנוחות שיענגו את בעלך, שלום לירכיים בחצי שעה ביום, הנד?ס לך פ?ין נוקשה יותר בחמש דקות ליום בעזרת מגבת קטנה ו?ש??מ?ן תינוקות. אליזבת המזכירה היתה אז מרימה בלאט את השפופרת, ואחרי דקה היתה יוצאת לאה ממשרדה, ומתחת לשלט "קירש-לוין" היתה אומרת ברכ?ו?ת, די ברונו, בוא, נלך לראות קצת ציורים, ונכנסים אל המשרד שלו, ומביטה לאחור מעבר לעורפו של קירש בהתקהלות שנעצרה כאילו מישהו צילם אותה, פנים כבושים אל השטיח העבה, ספל קפה קפא בין הצלוחית והשפתיים הפעורות, מסמך מונף אל על. ומאחור יושבות המזכירות כולן דממה ומבוכה, אך מכשירי הפקס לרגע לא חדלו מטרטורם החרישי, שורקים מין מנגינה, נושפים אוויר חם, מדברים. עוד דף. עוד דף נופל אל תוך הסל.

      רובינזון, שאול רובינזון, שפרסם שלושה-ארבעה ספרים קטנים של פרוזה ניסיונית, אולי יותר, ודאי יותר, מה "ארבעה", ושתי טיוטות של סיפורים קצרים כבר מוכנות אצלו לדפוס שנתיים, הכול בהוצאת "גלבוע", הוצאה עצמית קטנה, שאיש אינו מכיר כמעט את שמה, אם כי "הדיאלוג" הקדיש לו מאמר צדדי – אבל בעבודתו כמבקר ספרות בכמה עיתונים הוא עוד הצליח להחזיק, גם אם לא תחת שם אחד, כעת הולך כפוף וכמו נפזר לכל העברים במסדרון בית החולים "הדסה" שעל הר הצופים ומתווכח עם עצמו אם לפרסם את מאמר ההתנצחות עם הביקורת העברית הנוכחית. מצד אחד אם יפרסם הרי שמשתתף ב??גועל שהוא מבקר, מצד שני אם הוא שותק הרי נותן יד לביזיון המתמשך, גרר כף-יד פשוטה על פני קירות מסוידים לבן. שקית אינפוזיה מרחפת ליד פרצופו. עברה שנה כמעט מיום פרסום כתב הפלסתר נגדו, אבל לו אין הוא מניח, חושב עליו כל יום, הלב נמחץ. והוא מביט בחולים המהלכים במסדרון. ההוא עם הקטטר – קרא את זה? לא? לא? אחרת למה לו הלעג המחויך? עוברת לידו אחות ומביטה, מביט בה מתרחקת בחשד, ברור, קראה, קראה את הביקורת השוחטת אך לא את הספר, כמו כולן, ודאי, והחייל הזה במשקפיים, מביט בך כאילו תיכף יתפוצץ מצחוק, ודאי, מביט כמו כולם. וציפורנו של שאול רובינזון ננעצת אז בקיר, כשהוא נזכר בש?ורת הסיום של הרשימה, שכך וכך קריאות חרטו אותה בתוך מוחו כמו בציפורן של שמיר, "יפסיק מר רובינזון לכתוב ס?פרו?ת ויחפש עיסוק-כתיבה אחר, כ??פי-מידותיו, אולי לבלר של בנק קטן, או בינוני, ואם אהבתו לספר המודפס ול?ס?פרות גדולה, כפי שאנו מוכנים להאמין, גם אם בדוחק מסוים, ישכיר עצמו כשוליה בכריכייה או בבית-דפוס, או למ?צער יישב נא על מרפסת דירתו ויתבונן בכוכבים, אם בעל נפש פ??יו?טית הוא. רותקוביץ'". והוא מוציא את הפנקס וכותב בבת אחת, ובח?מה שפוכה, כלומר מתוך עלבון:

      ש??יר ע?ר?ב (נתן אלתרמן) / מאת שאול רובינזון (11.6.95, ירושלים)

      הו?א י?פ?ה ו?ע?זו?ב. הו?א
      נו?ש??ם ל?ת?פ?א?ר?ת
      א?ם ת??ר?א?י לה?יכ?ן
      הו?א או?ל?י י?ח?ז?ר.

      ב??צ?ל?י ה?ד??ר?כ?ים הו?א
      חו?ש??ב א?ל ה?ע?ר?ב
      א?ת ה?ב??י?ת, ה?ל??י?ל?ה, ה?או?ר.

      נ?ע?ל?מו? או?צ?רו?תיו. נאצרו?
      עו?ל?מו?ת לו?.
      נ?פ?ק?קו? נ?ק?יק?י ה?ת??ק?ו?ה ה?ג??דו?ל?ה.
      הו?א ה?ע?ר?ב י?ש??ב ע?ם ב??ק?ב?ו?ק ו?מ?ר?פ??ס?ת,
      ו?י?ש?א א?ת קו?לו? ב??ת?פ?ל??ה. א?ב?ל

      א?ין לו? קו?לו?ת. ר?ק
      ד??מ?מ?ה מ?ת?ר?ח?ש??ת.
      ל?ע?ג מ?ר א?ז רו?ק?ק ב??ד?פ?יו ה?ש??ו?ת?ק?ים:
      א?ל ת??כ?ת??ב, רו?ב??ינ?זו?ן,
      א?ל ת??כ?ת??ב ג??ם ה?פ??ע?ם
      א?ת כ?ו?כ?ב?י ל?י?ל?ך? ה?ר?יק?ים,

      "השותקים", "הריקים", חרוז דפוק, מתי ייצא כבר הנוסע השמיני מהבדיקה, מציץ בשעונו, fuck, איזה יום, אולי להרים טלפון, אבל איפה הוא עכשיו, לא-לא, עדיף להתעלם, ובמסדרון בית החולים עוברים עורכי הדין, תרים אחר חולים שיתבעו באמצעותם, אם לא בריאות אז כסף, כסף זה בריאות, ובינתיים מדברים בענייני משפט וחוק, או מתאמנים, כשחקנים בהצגה, אל דיון שמצפה למי מהם, אחד משחק את השופטת, יושב על עגלת סדינים, אחד בתפקיד עצמו, "כבוד השופטת, מרשי יטען כי אצבעו, שנתפסה במכונת חיתוך הלחם והפכה למין עיסה טמאה של מ?ח?-עצמות ודם וכאבים... איך זה? מה? ציורי מדי?", ובחלון עובר קול רע וחורקני, אבל הוא לא משגיח, רכון על מחברתו וחוד העט נעוץ בסוף השיר, וכתם מתפשט ירוק על הנייר. לו? רק היה מגביה מבטו היה רואה איך לא הרחק משם, מעוף כמה דקות שחורות ואפורות, נוחת עורב לצד קופסת סיגריות ריקה שהשליך אל המרצפת נחמן לורי, הנסמך אל קיר ברחוב יפו, ובתיקו מוריקים שני ספריו שלקח (בלי לשלם) מן הדוכן. לפנות במלך-ג'ורג' לשמאל הוא מתכנן, למרות הארוחה העמוסה של הבוקר מתעורר בו שוב רעב. חושב לחזור למסעדה, אולי יפגוש בו שם, ב??מ??קו?ם בו נרקמה המזימה לפני כמה שעות, אבל בהחלטה של רגע הוא חומק מן הרחוב אל הסמטה אשר לפני הצומת ומדליק סיגריה אחרונה שזה עתה שלף. חושב להתקשר לבית החולים, אבל מיד מפסיק לחשוב על זה. עם מי בדיוק תדבר, עם מי? הרי אין עם מי. אין ולא היה. אף פעם לא היה עם מי (אמר את זה לאביו פעם, והוא ענה לו תוך פיהוק, "בוודאי, בוודאי. לכן אתה כותב כמו שאתה כותב, ילד. בוודאי"). אידיוט הרובינזון הזה, היה צריך לקחת אותו כאן ל"ביקור חולים", והוא נסע כנראה ל"הדסה". תמיד הפתרון הקשה, תמיד לעבוד קשה, לנסוע רחוק. את רובינזון איבד לעת עתה אבל הוא עוד יחזור, הוא עוד יחזור, כמו תמיד, כמו רגל שמאל אל הימנית. ולפגישה אצל עורך הדין איחרתי כבר, או לא? אין לו שעון, ללורי כבר שנים, מאז שב מאיטליה, וגם החליט לזרוק את הטלוויזיה, ולבטל את המנוי על העיתון. כששבר וזרק את השעון חשב שהוא משליך איתו את כל מושג הזמן, כלומר נכנס לאי, יורק את הזמן לצד הכביש בעוד מכוניתו שועטת הלאה, אבל הרי לרוב הרוק חוזר, ופתאום רואים שהוא נמרח על החלון. על הספרים שקרא היה רושם את תאריכי הקריאה, אבל שעון הוא לא ענד כבר שנים, מאז חזר לכאן, כלומר לזמן של ישראל. אוטיסט גמור הבן שלך?, חשב רובינזון לפני כמה שעות כשיצא מבית אביו של לורי ובידו סכין, הבן שלך חשב לירוק בצד את כל מה שהיה יכול להיות מחויבות, הבן שלך שלא קם כי בוקר ולא הולך לישון כי מאוחר ולא נכנס למוסדות שמכתיבים לוחות זמנים, ובעיקר לא אל האוניברסיטה, רק הריתמוס הפנימי, שעון-הגוף, אבל תקרא לי כלב אם הוא לא מצלצל פעמיים או שלוש ביום ל-155 כדי לשאול מה השעה. את כל זה רצה רובינזון לומר לשרגא ושתק, מביט בעצמו בלהב הרחב של הסכין החדש כמו במרא?ה. 'סכין': זכר או נקבה? "סכין תוקע" היה משחק עם לורי. "תוקע", כלומר זכר. ולורי מגדל שיער ארוך וגם זקן, המשיך רובינזון לשתוק לפני שקם והסתלק בבת אחת מבית אביו של לורי באותו היום מוקדם יותר, וש?ם את הסכין בתיק. תגיד לו שהרגשת? רע, לקירש, חושב לורי ומחפש נואשות שעון ציבורי (תמיד הבהלה הזאת, פתאום "מה השעה", השאלה נוחתת, כאילו התעוררת בעיר אחרת), לוקח שאיפת עשן, דופק בעיטה בדלת מכונית שחורה שמדבקת "ועוד נצא למלחמה!" על זכוכיתה. מיטיב את התיק על כתפו, ושני הספרים מקישים על גופו. חוצה את ככר הדווידקה, מעמיק עוד ועוד, מתרחק מיעדו, משרד עורכי הדין שבשדרות רמב"ן. אולי עוד יש לו זמן, אם הוא ייקח מונית, ואז מהמשרד הביתה שתי דקות ברגל, ומקלחת ולשבת ולקרוא את הספר החדש, הספר החדש שלו, שזה עתה הגיע מהכריכייה וכבר נמכר היטב. תפסנו את ההנחה ביום האחרון, אמר לו הקונה כשעלה אליו על הסולם. והוא בודק שוב שבתיק יש שני ספרים, ופונה שמאלה וחולף ליד קולנוע "אדיסון" הסגור וההרוס, שמתוכו עולים תמיד קולות ורעשים, ולפעמים שועל הולך בין הכיסאות המסומנים בפנים, הוא מדמיין. לשמאלו שעון האותיות, אך הוא תקוע כבר שנים, לא, שמונה לא עדיין, עוד לא ארבע, זו טעות. הוא פונה שמאלה והולך לאט, נעמד אל מול הבית. וכמו הו?רם מסך כבד של קולנועים, כמו מוקרן לפניו בלי קול, הוא רואה את שרגא, אביו, בשחור-לבן וללא קול, יושב בבית הגדול מול פלח אבטיח וסכין. טביעות שיניים במרכז. הקור והמתיקו?ת. אבל פתאום הופך האבטיח לכתם דם, והסכין נעוצה בצווארו. מספיק, ניער ראשו כמו למחות את המראה, אבל המראה נותר, אם כי כמו התמסגר כאילו אל ציור. ראה את עצמו ואת רובינזון, כבולים זה אל זה באזיקים, מו?בלים את בית המעצר ואחר כך אל בית המשפט ואל המערפת, והראשים נופלים, ומישהו מרים ומחבר אותם, אבל מחליף בין הראשים, אך איש אינו מרגיש, להפך – מוחאים כפיים לש?חזור המדויק. הבית הקטן, כמה דקות מ"אדיסון", רעוע למראה אבל איתן, קירות השפריץ בצבע בז', ושביל של נמלים נסלל שם במאות רגליים זעירות, לא מופרעות מזה עשרים שנה. חתול אפור חוצה את החצר ונעלם, אולי היה רק צל ציפור. בעבר השני, בתוך הסבך, רוחש דבר. בצד עומד עוד עץ האבוקדו שאביו נטע בט"ו בשבט אחד רחוק מאוד כנגד כל הסיכויים. אמרו שלא יתפוס, אך בעזרת ספר "משלי" שהאדמו"ר, סבו של לורי, היה מטמין פסוקים ממנו מסביב לשתיל, העץ שגשג וגם הניב פירות טובים. פעם ראה את סבו מביט בעץ, שהיה אז צעיר ונמוך, ובוכה. "אתה מסתכל על המאמץ שלו, הלב נופל. לא קל לו יותר מאף אחד מא?תנו. כשלילה, גם הוא עומד בלילה, לא?" אחרי שנים, אמא היתה דופקת בדלת, מוודאת בשמיעה שאביו קם וגורר את עצמו אל הכניסה, ומשאירה אותו, את נחמן הילד, לעמוד שם לבד, והיא היתה יוצאת ובודקת מרחוק, אולי מאחורי העץ הזה עצמו, שהוא פתח לילד את הדלת, ומסתלקת משם, הישר לשדה התעופה. אביו היה מביט אז כה וכה, מלטף ב??רוך ובמבוכה את שיערו של נחמן הקטן שהיא השאירה לו עומד ומחכה, בקבוק חלב מהזונה, חזר מעל ראשו בלי-קול ולפעמים בלחש, והמילים נחבטו בענפי האבוקדו כברגים על פח. דרורים פרחו. על הרצפה התגוללו עכשיו פירות, חצי שחור חצי ירוק. על העץ צייצה ציפור קטנה ואפורה מתוך מקור שזבוב גדול נלכד בו. נחמן הביט בשלט הקטן "לוין" שעמד מולו כהאשמה. איך הגעת? ל"לורי"? נשאל כבר מאה פעמים, בפעם האחרונה היום בבוקר בידי איזה אידיוט במסעדה של חומוס. לוין-לוני-לורי, זה פשוט, מט בשלושה מהלכים. אבל מלכ?ו? של מי הודח? אולי תחזור ל?ש???ם שלנו, ילד? לא. תחזור. מה זה עולה לך? מן הבית פנימה נשמע קול תזוזת רהיט ומן החלון החוויר החתול האפור והביט בו, דרו?ך. לפני שנים רבות חלף שרגא לוין, אביו של נחמן, בחצר הזו, חומק לאורך הקיר המסויד, אוחז בעוגייה שגנב מן הקופסה השוויצרית, אדום-לבן. חמק אל הצללים בלי להשמיע קול, גרונו יבש, לבו פועם מ?פ??ח?ד ותשוקה, מנמיך ראשו כדי שלא להיראות מחלונות הבית, כלומר שלא להיראות על ידי אביו, סבו של לורי, אליעזר. שרגא כינה את אביו בלעג "האדמו"ר", אך הוא טען בלהט שאכן אדמו"ר היה, ועוד יחזור לכס הרבנות בירושלים, גם בלי חצר וחסידים אותם איבד במחנה זעיר בסוף המלחמה, את כל החסידים ביום אחד ובבור אחד. וכך, אמרה אמו של נחמן, הוא החליט שכל המשפחה, כולל אתה, צריכה להיות חצר לסבא אליעזר. עוצר את הנשימה, חמק פעם אביו של לורי, שרגא הילד, אל החצר האחורית, ברווח הקטן שבין הבית אל הצריף, מסיט את הווילון אשר שימש לו דלת-בית, ובנשימה רועדת מברך על הגז?לה ושם בפ?ה, ורוק מתוק מציף את כל גופו, והוא טורף את המזון אשר גנב ביום כיפור, וכשחזר, אחרי שעה קלה, אל החצר, ראה שהסרגל נלקח ממקומו שעל הקיר. ציפור הגיחה מן העץ ואחרי כמה שניות הופיעה משמאלו, חרק צהוב ומפרפר בפיה. לצד הדלת הושלכה המריצה הגדולה שאביו היה מסיע אותו בה לפני שנים ובה הוליכו את גופת סבו, ככה דמיין, הרי לא ראה, אמרו ש?הוא קטן מדי לבית קברות. בעודו קוטף את פרי האבוקדו נפל סבו למריצה, אמרה לאה. אבל אחרי כמה ימים אמרה דבר אחר. עכשיו היה מונח במריצה רק דלי, ובתוכו צפות כמה כוסות של פלסטיק מלאות במי גשמים, ממלקוש פתאומי של יוני שנפל הבוקר על ירושלים מתוך שמים לא מעוננים, בניגוד לכל תחזית, "כרעם ביום בהיר", ונחמן השתוקק לשתות. הציפור חלפה קרוב, והוא נרתע ממנה כמפני נחש. ממקומו בצל העץ דימה לשמוע את אביו נוגס באבטיח וקור עלה בשיניו-שלו. עיניו מרפרפות למצוא סימן, אולי סכין מוכתם בדם, אולי ספרים. לא כלום. דם שחור זחל מתחת לדלת, קילוח שהלך והתעבה והגיע עד לנעליו כשטיח, ניגר אל הרחוב, אל העיר. מה התרחש כאן, מדוע אתה בא אל המקום הזה, זירת הפשע, לך מכאן, הכול נגמר. צמרמורת באה אל גופו, הוא סב על עקביו, מצית סיגריה שמצא בתיק, פגומה ומעוכה. אביו, לפני שנים, יצא מן החצר האחורית וסומק בלחייו, אותו הסומק של אוכל?י ביום כיפור, וכשהבחין שהסרגל חסר, ניבטו אליו עיניו של האדמו"ר. האימה בעיני אביו, דימה לורי. הוא ניתק ממקומו. הבית נדמ?ה לו שקט. אין משטרה, אין אור כחול, התעודד פתאום בהצטהלות רפה ויגעה. ג??ב?ירו?ת?י, א?נ?י – , לא, רובינזון לא היה כאן כלל, ולכן לא לקח וממילא לא נתן לי את הספר. כלום לא קרה. הוא הוציא את אחד הספרים הירוקים, והשעין על הדלת. התיק הוקל כאילו הוצאה ממנו משקולת ברזל. אבל מיד התחרט ולקח את הספר והשליך באחד מפחי האשפה, עו?ג?ב ירוק, ש?רו?ף ב??פ?נ?ים. ב??מ?קו?ם ב?ו? ש?ו?ר?פ?ים / ס?פ?ר?ים י?ש???ר?פו? א?נ?ש??ים / מ?ה י?ש??ר?פו? ב??מ?קו?ם / ב?ו? ש?ו?ר?פ?ים א?ד?ם? לורי הצית את הסיגריה שכבתה. מרחוב יחזקאל לקח מונית לרחביה. "אתה מכיר את המשרד של קירש?" שאל את הנהג. "מכיר זה לא מילה. ז?יינו אותי בתחת אלה. מכרו לי דירה שלא היתה של המו?כ?ר, אחר כך אמרו לי צד גימל מה צד גימל". אור אדום, המונית נעצרת ליד המדרחוב של ירושלים במעלה המלך ג'ורג', שם עומד תוהה ומאוכזב שאול רובינזון, שעצר לרגע להשתין בדרך מבית החולים, ולצ?דו ממתין, תלוי ומתנודד מעל ספרים בסיטרואן החבוטה, ז'קט חליפתו של דניאל מישורי, שהחלים והתאושש, כמסתבר, ולעת עתה ממתין לנהגו המזדמן, נו שייסעו, כבר מאוחר, ירח של ראשית הערב כבר ניצב צהוב בשמים הבהירים של תל אביב.

      "הרוצחים", מאת דרור בורשטיין, הוצאת בבל