פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "אהבה עברית", שושי בריינר

      סיפור אחד מתוך חמישה - על כמה רצינו אהבה פשוטה, לקבל ולתת אותה - ואיך היא הסתבכה לנו בין הידיים. האם נידונו האוהבים לחיות בצל זכרונות פוצעים ותשוקות אחרות?

      בניינים

      אישה אחת, שלצורך הסיפור נקרא לה דינה, ערכה מסיבת הפתעה לבעלה חנן. חנן התקרב כבר לגיל שאין ממנו חזרה, דינה רצתה לרומם את רוחו הדהויה והזמינה חברים משותפים שלהם עוד מימי ירושלים. היא הסתובבה בין האורחים והציעה כריכונים קטנים של כבד אווז ותות שדה (באותה תקופה עדיין לא היתה צמחונית ולא ידעה דבר על פיטום אווזים), סיימה להגיש אותם ועברה עם עגבניות שרי ממולאות מוצרלה. במיוחד רצתה להגיש לאיש גבוה אחד בסוודר גולף אפור, ששוחח עם עמיתה של חנן מהמכון, אישה שלצערנו נצטרך לתת לה מקום בסיפור ונקרא לה חנה. אנחנו מקווים לטובתכם שאתם לא מכירים אותה.

      דינה היתה חוקרת בניינים וצלמת. האיש הגבוה לקח עגבנייה ואמר לה שהצילומים שלה מזכירים לו צילומים של רוברט דיילי, ודינה חשבה שמעולם לא שמעה אבחנה דקה כל-כך. היא הביטה אל תוך עיניו שדגיגים צהבהבים שטו בהן בבריכות אפורות, וגם הוא הביט בעיניה. גם חנה הביטה בעיניהם וראתה שם משהו שמאוד לא מצא חן בעיניה.

      מאחר שלא מגיע לו פרס, נקרא "נחמן" לאיש הגבוה בגולף. נחמן התקשר אליה למחרת וסיפר שחשב על הצילומים שלה כל הלילה. הוא שתק ונאנח והוסיף שהוא עוד לא יודע להסביר את זה לעצמו אבל הוא חש שיש להם הרבה במשותף, והוא היה רוצה להכיר אותה יותר מקרוב. דינה הסתירה את התרגשותה וענתה בטון מנומס שתשמח להזמין אותו ואת ידידתו חנה באחד הערבים.

      לפגישה הראשונה הוא הגיע לבד. גם חנן נאלץ ללכת לישיבת דיירים דחופה. נחמן ודינה דיברו שעות על סוגים שונים של בניינים. נחמן, שהתעניין בכל דבר, הכיר את הנושא ביסודיות עוד מהזמן שלמד קונסטרוקציה בטכניון. הוא הזכיר לדינה מישהו מוכר, ואולי לא מישהו אלא משהו, המשהו שהרגישה כשהיתה חוזרת הביתה ממחנה של הנוער העובד.

      בפגישה השנייה הם נפגשו בדירה שלו, כי היו לו המון ספרים מכל העולם עם תצלומים נהדרים. הם ישבו על הספה שלו, שתו תה, ונחמן אמר, "את רואה, לא צריך תמיד להתרוצץ, אפשר להביא את כל העולם לחדר אחד ולהיות מאושר." דינה צחקה ואמרה, "אבל מישהו טרח להיות בכל המקומות האלה עם מצלמה ביד כדי שאתה תוכל לשבת כאן ולהיות מאושר," ונחמן הביט לה בעיניים ואמר, "את יודעת שאני לא מתכוון לצילומים."

      באותו רגע צלצל הטלפון ונחמן הקשיב ואמר, "כן מותק, אני אגיע בשבע וחצי, לא אני עסוק כרגע, אני לא יכול להגיע קודם." ומהעבר השני נשמעו המון קולות נרגזים, אף-על-פי שנחמן הלך עם הטלפון כמעט עד לחדר השני.

      זה לא מקרה שאנחנו לא שואלים איך חנן השתלב בהתפתחות הזאת; מי שפגש אותו לא דיווח על שום שינוי אצלו. הוא היה שקוע כולו בתהליך הדהייה שלו וייחס את פיזור-הדעת של דינה לעובדה שהיא שלחה תצלומים לתחרות בלונדון ולא קיבלה אפילו ציון לשבח. דינה התחילה לומר לעצמה שהוא איש בלי אור, וכצלמת היינו אומרים שהיא עשתה פה אבחנה די מדויקת, אם כי מאוחרת.

      נחמן היה פנוי מאוד אל דינה, הם נפגשו שוב והעיניים שלו אורו ממש כשהזכירה שנושא המחקר החדש שלה הוא בריכות הארה לבניינים. הוא נעמד מול ארון הספרים שלו, צבט קמיצה באגודל ושלף שלושה ספרים המתעדים מבנים על גדות ימים, נהרות ותעלות. "זה נכון," אמר, "שהאנשים נמשכים אל המים כאל מקור חיים, אבל למים יש גם את תכונת ההשתקפות, ובני-אדם לא הצליחו מעולם לעמוד בפיתוי של קסם ההכפלה. בריכות הארה הן ההתגלמות של רתימת המים והאור לצרכיו הנרקיסיסטיים של האדם."

      דינה עמדה לנסוע לוושינגטון מטעם הוצאת הספרים של מוזיאון הארץ. היא חשבה כמה חבל שלא תוכל לצרף את נחמן למסעה הקרוב. כמה נפלא היה לו יכלה להעביר את אצבעותיה בשיער האפור הקצר שצומח על בסיס הגולגולת שלו ואחר-כך לאמץ את שרירי הזרוע שלה כדי לקרב בתקיפות את פניו אל פניה, ואז להניח את שפתיה על שפתיו ולגמוע את מילותיו ממש בנקודת האפס.

      באותו רגע נשמע צלצול הטלפון והיא נרתעה לאחור ונחמן תפס בידה ואמר, "לא חשוב, שיצלצל," והוליך אותה אל הספה. היא דימתה לשמוע את קול הדם הזורם אל אצבעות ידה הנתונות בידו. ואז נשמע הטלפון שוב וצלצוליו לא הרפו עד שנחמן ענה, "כן, מתוקה, אבל בדיוק התקלחתי, זה נכון שאני עסוק הרבה בזמן האחרון, אבל אני אפצה אותך בערב." הוא הביט בדינה ונאנח ואמר לה כמה היה מעדיף להישאר אתה ועם הספרים, ודינה חשבה שחבל שב??ל המציא את הטלפון, ובקול רם ענתה שלא תמיד מקבלים את מה שמעדיפים.

      דינה רצתה להחליף דעות עם נחמן. היא שמעה איך הניסוחים שלה למה שמעסיק אותה נעשים חדים ורהוטים כשהיא מדברת אתו. היא רצתה לטלפן אליו ברגע שעלה במוחה רעיון חדש או נשמט רעיון ישן. בכל פעם ששוחחו היו היבשושיות הקטנות בבטן שלה מתמלאות לחלוחית.

      ערב אחד התעניין חנן לדעת אם דינה משתפת את הבחור של חנה באיזה מחקר. חנה, כך טען, לא מפסיקה להתפעל מהידידות שנקשרה בין נחמן לדינה. דינה השיבה כלאחר יד, "הוא איש מאוד מעניין," אבל בראשה נדלקה נורה אדומה. זה היה מאוד לא נכון להסתבך עם חנה, את זה ידענו כולנו. היא כבר דאגה לפיטוריה של המאהבת של בעלה לשעבר בשערורייה גדולה, וסטרה במסיבה לאחת שדיברה עם נחמן יותר מדי לטעמה.

      דינה נסעה לוושינגטון ומשם לסנט פטרבורג. היא צילמה בניינים עומדים על תלם ובניינים עומדים על ראשם, על רקע השמים או מדומים במים, פעם מתוחים ונכונים, ופעם כששטים בין קפליהם ברווזים. היא התכונה להמשיך לאמסטרדם ולוונציה אבל הרגישה שהחוויות דלות יותר אם היא לא חולקת אותן עם נחמן. לכן חזרה לארץ והודיעה בהוצאה שהיא מתקדמת יפה ויש לה אפילו רעיון לנושא חדש, כי באחד הסיורים שלה בסנט פטרבורג נתקלה בבעיית הטרמיטים הפושים במבני עץ ישנים.

      עם שובה התחילה להיפגש עם נחמן יום-יום בשעות שחנה היתה במכון. הוא אמר שעדיף להם להתנזר ממין כי הוא חושש מהתקשרות-יתר במצב בלתי-אפשרי, ודינה מצאה את עצמה שרועה במיטתו עם ספר או שניים, שמאלו תחת ראשה, מילותיו מזמזמות סביבה כדבורים ובין רגליה ניגר דבש.

      לא, זה לא היה טוב בשביל דינה, ונשאלת השאלה איך זה היה בשביל נחמן. היינו חושבים שהוא פשוט לא יכול, אלמלא הסיפורים שהפיצה חנה על ביצועיו האתלטיים. ממש לפני הפסח היא התקשרה לדינה להזמין אותה ואת חנן למסיבת אביב עם שירה בציבור אצלה בבית, ושאלה איפה הם ב??סדר, והוסיפה שהשנה היא מזמינה אליה, כי לשם שינוי יש לה גבר אמיתי שיודע גם לערוך סדר וגם לפנק אותה אחרי הסדר. הנה, אתמול למשל, הוא הופיע אצלה בשתיים בלילה, וכאן דינה אמרה שהיא חייבת לסיים את השיחה כי יש לה פגישה עם העורכת שלה והיא כבר מאחרת.

      האמת היא שהשיחה עם העורכת נערכה כבר בבוקר, ודינה קיבלה ממנה נזיפה קטנה על קצב ההתקדמות שלה.

      נודע לנו שהוא סוף-סוף הסכים לשכב אתה ביום שלפני נסיעתה הבאה. אולי היא הניחה את ראשה על כתפו ולחשה לעצם הבריח שלו, "בוא נעשה את זה פעם אחת כאילו אנחנו כורתים ברית של קרבה." או שאולי היא שכבה במיטה והרכיבה משקפי קריאה והביטה במצח מקומט בפסקה שמילותיה ריצדו והתחמקו ממנה באוויר הלוהט שאפף את אפה ושפתיה, ולפתע, בלי אזהרה, הוא לחש לה כמה המראה המלומד שלה מגרה אותו ונשכב מעל לספר ונדחק אל בין רגליה. אולי הוא אמר לה שהיא בעיניו התגלמות הנשיות, שהיא כה יפה מבפנים ומבחוץ.

      למחרת נסעה לאמסטרדם וישבה במקרה במטוס ליד כומר מל?ימ?ב?ו?ר?ך שסיפר לה על מבנה העץ הפשוט של הכנסייה שלו, ואיך באמת לפני שבעים שנה, כך כתוב ביומן התחזוקה של הכנסייה, בקיץ חם במיוחד, תקפו את המבנה תולעי עץ שאיימו לפורר אותו מבפנים. התולעים הללו צצו מן האדמה ועלו דרך היסודות הלחים של המבנה, ולא הועילו רעלים ועישונים ולא תפילות ותחינות, עד שלבסוף הביאו מומחה מפלורידה והוא הורה להם לנתק את המבנה כולו מיסודותיו, לצקת שכבת בטון, ורק אז להשיב אותו על כנו עם התמיכה המתאימה. דינה החליטה להצטרף אל האב מתאוס ללימבורך כדי לצלם את הכנסייה ואת התיעוד על האירוע, ושוב דחתה את העיסוק בהשתקפויות של מבנים במים.

      בשובה סיפר לה נחמן שהיה עניין שלם עם חנה. אחת השכנות שלו, שלי, חזרה משנת שבתון בבוסטון וביקשה שיעזור לה להרכיב את הספרייה החדשה שהביאה. היו הרבה בעיות בהרכבה מפני שהיא איבדה את המחברים המקוריים והוא התאמץ ואלתר הרבה, והאמת שבילה אצלה לא מעט וייעץ לה מניסיונו בעוד עניינים שקשורים בשחרור של מטען מהמכס. חנה חיפשה אותו כמה פעמים אצל שלי, וביום רביעי מצאה שלי את צמיגי המכונית שלה חתוכים. "אני לא מבין מה היא נלחמת עלי כל-כך," חייך נחמן.

      העורכת של דינה הודיעה לה שלפי שעה אין מה לדבר על המשך הספר. היא הצטערה מאוד לשמוע שדינה מתעניינת בתולעי עץ לפני שסיימה את הפרויקט של בריכות ההארה, וזו היתה אכזבה אישית בשבילה, הוסיפה, מכיוון שהיא המליצה על דינה לפני העורך הראשי.

      נחמן אמר לדינה שהוא מעריץ את השקט שבו היא קיבלה את פרשיית שלי. ממילא לא קרה שם שום דבר משמעותי מלבד איזו נואשות של השכנה שעוררה את האביר שבו, אותו אביר שדינה עצמה פגשה ואהבה כל-כך. דינה אמרה שהיא לא יכולה לבוא בתביעות כל עוד היא חיה עם חנן, אבל היא דימתה שהיבשושיות הקטנות בבטן שלה מתבקעות וזבות, לראשונה שאלה את עצמה שאלות שלא התחשק לה להפנות אל נחמן.

      מישהי אחרת היתה אולי מנצלת את ההזדמנות ומזכירה לו שהוא עדיין עם חנה, ואולי היתה מביעה את מורת רוחה מהתספורת שלו, מהשיער באוזניים ומהתיאבון הקלוש במיטה. אבל דינה רק ליטפה ברוך את זיפי הזקן שבפניו כאילו הוא זה שזקוק לנחמה, ואמרה, "עזוב, בוא נדבר על טרמיטים, אולי אני אצליח לעניין בזה הוצאה אחרת." שניהם ידעו שזו שטות גמורה, כמובן, כי הוצאות ספרים בכלל לא מתעניינות היום בדברים כאלה.

      נחזור עכשיו אל חנן. קשה להאמין שכל זה קרה והוא לא שם לב, אבל לפעמים המציאות עולה על כל דמיון. חנן, כאמור, לא ציפה להתרגשויות, הוא חשב שבגילם כבר מתחילה איזו ספירה חשאית לאחור, איזו אסירות תודה על מה שיש ואינו עומד להשתנות. דינה היתה חוזרת מדירתו של נחמן, מתקלחת, מורידה את האיפור, אוספת את השיער הנהדר שלה לפקעת, לובשת טי שרט גדולה ודהויה, צופה באיזו אופרת סבון ומחכה לחנן כמו פרפר שהפך לגולם. דינה קיוותה שחנן יעבור איזה משבר, אחד מאלה שגברים בגילו עוברים. שיתפתה לרעננות של איזו חוקרת חדשה במכון, אבל חנן חשש מאוד מההשקעה הכרוכה ברעננות. דינה, במראה הביתי שלה, עוררה בו תחושת החמצה וחמלה שהפיחו בו חמימות וביטחון.

      חנן נסע ללונדון ודינה דיברה עם נחמן בטלפון שיחת לילה מערסלת. הוא תרגם לה שיר של רילקה ואחר-כך שר לה שיר ערש בלחן יווני והיא גלשה לתנומה, ובעוד שרעפיה מתפוררים לאבק, צלצל הטלפון והיא לחשה לשפופרת, "כן, מתוק," ופתאום נוצק לאוזנה קול צווחני ומתנשף. "למה את הורסת את היחסים שלי עם נחמן! לא מספיק לך הבעל שלך?!"

      דינה התיישבה במיטה והניעה את שפתיה אבל קולה לא נשמע. לבסוף הצליחה לומר משהו על זה שבדיוק עכשיו גמרה לדבר עם חנן שנמצא, כפי שחנה ודאי יודעת, בלונדון, ובגלל הפרש השעות זה הזמן המתאים לשיחה ומה פתאום חנה חושבת שיש לה קשר מהסוג הזה עם נחמן. דינה היתה בטוחה שהולם לבבה נשמע בבירור מהצד השני של הקו, וחנה אמרה, "אני רוצה להאמין לך ולא להרוס לך את החיים, אבל אם את משקרת, אני אתפוס אתכם ואז תצטערי על היום שנולדת."

      חנה לא בררה את מילותיה, היא לרגע לא חשבה שמישהו יכלול אותן בסיפור. היא פשוט נלחמה בציפורניים על מישהו, שאחרי דקה קראה לו באוזני דינה חרא, זנאי ורמאי, הכי טוב הכי מקסים הכי חכם, שאם היו חמש דקות בלי חוק היא היתה רוצחת אותו ואחר-כך מתחתנת אתו, ושאם כל הנשים בעולם היו נעלמות היא היתה יכולה לעשות אותו מאושר.

      דינה המפלבלת היתה אסירת תודה על המונולוג הארוך שאפשר לה לחזור ולנשום ולחתום את השיחה ב"לילה טוב" של אשת-איש מהוגנת.

      כשראינו את דינה ברחוב כעבור שבועיים היא רזתה והשפתיים שלה היו סדוקות. היא סיפרה שהיא ממהרת לקופת-חולים לקבל חיסונים, כי היא יוצאת למסע בעולם השלישי. כרגע היא יודעת על הודו וחבש אבל זה בהחלט יכול להתרחב. היא סיפרה שהחליטה לחקור מבנים, בדרך-כלל מבני קבורה, שבנו גברים לאהובותיהן הנצחיות. היא הבטיחה לשמור על קשר.

      נחמן מצא לעצמו עיסוק חדש, כך סיפרה לנו חנה. הוא נתן שיעורי עברית בהתנדבות לאיזו כנרת צעירה ומחוננת, שלצורך הסיפור נקרא לה אלינה, עולה חדשה מחבר העמים. הוא עזר מאוד לה ולאמה, כך טען, גם בעניינים אדמיניסטרטיביים. אלינה, שאתם כבר בטח מנחשים את שמה האמיתי, התחילה לעשות לה שם בעולם המוסיקה והוזמנה לתת רסיטל באנגליה. היא ביקשה מנחמן שיתלווה אליה ואל אמה. בלונדון פתחה אלינה את נרתיק הסטרדיווריוס שלה ומצאה בתוכו פתק. נחמן עזר לה לקרוא אותו: "כדאי לשמור היטב על כלי כל-כך יקר." נחמן נאלץ להחזיק לה את היד שעה שלמה עד שהפסיקה לרעוד. בשלב זה, אלינה ואמה, שלא לדבר על חברת הביטוח שלהן, עדיין לא ידעו דבר על חנה ועל מעלליה.

      דינה נסעה להודו, היא הגיעה לא?ג?ר?ה בירת המלכים המוגהולים וישבה על גדות נהר ה?י?מו?נ?ה להביט בטאג' מאהל. ההשתקפות של בניין השיש הלבן במימי הנהר הילכה עליה עצב נורא. היא הוצפה באבלו של השה ג'יהאן, ראתה אותו יושב עם שחר על הגדה, זקנו השחור לח מרוק ומדמעות והוא לוחש את שם מלכתו המתה מומטאז. היא ראתה איך עלה על דעתו שבמקום להשליך את עצמו למים ולהצטרף אל מו?מ?ט?אז מאהל שלו, הוא יקים לה מקדש אהבה נצחי. היא דמיינה איך במשך שמונה-עשרה השנים שהיה עסוק בבנייה, התייעץ בלבו עם אשתו המנוחה על כל צעד, בדיוק כפי שעשה בשמונה-עשרה השנים הנפלאות שבילו יחד, ושבהן אפילו לא הביט באישה אחרת. אף שהשידוך ביניהם היה כפוי, הוא בורך בידי אללה והם התאהבו זה בזה בביישנות ובעוצמה שהוריהם לא שיערו. ובזמן שבפריז ובלונדון התהוללו מלכים עם עשרות פילגשים ותיעבו את נשותיהם, שילדו להם צאצאים חלושים ופגומים בגלל קרבת המשפחה, היה השליט ההודי כרוך לגמרי אחר אשת נעוריו שילדה לו ארבעה-עשר ילדים שחומים חסונים וריחניים כעץ האלגום.

      דינה מעולם לא נתקלה במבנה שהוקם בהתכוונות כזאת. האגדה מספרת שכאשר מתה המלכה האהובה, חששו נתיניה שהאהבה עצמה מתה, ויצאו איש-איש על פי דרכו לסייע למלך להפיח בה רוח חיים. אלפים רבים עבדו במסירות אין קץ במפעל הזה של החייאת האהבה. מדי יום היו נשבעים שהם עמלים מרצונם החופשי ובאמונה, איש לא כפה עליהם דבר. וזאת מפני שהמלך למד מהמלכה שרק האהבה מביאה אהבה.

      הוא דרש מהמתכננים דיוק מושלם, השתמש בחומרי הבנייה היפים והחזקים ביותר, ובכל-זאת החל הבניין, כמו לבו, להיסדק. כן, דינה ראתה את הסדקים שהחלו נבעים במקום הקבורה הפונה לנהר. ארבע מאות שנה לאחר סיום הבנייה, ניכר בעליל שהבניין שוקע לאטו אל תוך המים.

      דינה ישבה חודשיים במלון קטן בלי מים זורמים לא רחוק מהטאג'. היא נעשתה צמחונית אדוקה, למרות זאת אושפזה פעמיים בגלל מחלות מעיים ווירוס בכבד. המצלמה שלה נגנבה בבית-החולים. חנן היה מודאג מאוד, אבל היא סירבה להצעה שיצטרף אליה. אולי אמרה לו שהיא לא אוהבת אותו כמו שאהבה פעם. אולי כתבה לו על פרשת נחמן. אולי סתם סיפרה על המומטאז מאהל.

      כשפגשנו אנחנו את חנן, הוא נראה שזוף ומוצק. הוא סיפר שהוא רץ כל יום על שפת הים, שבמסגרת הקיצוצים במכון התנדב לעבור לשבוע עבודה בן ארבעה ימים, ובזמן שהתפנה הוא לומד קדרות כי מזמן רצה לעשות משהו עם הידיים. הוא אמר שלא רק אתנו ניתקה דינה את הקשר. בפעם האחרונה ששמע ממנה היא היתה בדרך לאתיופיה, לעיר הולדתה של מלכת שבא, שהותירה אחריה ג?ן מיוחד של אהבה. אחד מצאצאיה, המלך מנליק, בנה גם הוא מבנה קבורה מפואר להנציח את בחירת לבו המנוחה, ושרידיו של המבנה הזה עדיין עומדים בעיר א?ק?סו?ם.

      "אהבה עברית" מאת שושי בריינר. הוצאת עם עובד