"מחזיר החלומות", ניר ברעם

שבחי ירושלים

ובלילה ההוא בשלהי 1990 נגלה אליו לראשונה הכישרון שיהיה בהדרגה, אם מרצון ואם לאו, למצפן שמנווט את עלילותיו בעולם. ערפילים האהילו על הבית האחרון ברחוב, שנשק לוואדי עמוק שבלילות נעלם מהעין, מותיר אחריו אין שחור. ובלילה ההוא, בקומה האחרונה של בית-דירות העשוי אבן ירושלמית שכהתה והאפירה בחלוף השנים, הקיץ הנער משינה משופעת חלומות.

היה ר?שמ?ן חלומות. מחברות חלומות בארון. באותו הלילה אבדו לו כולם.

שנים אפופות כישלונות ואשמות ענק וכפרות זעירות, נעוריו כבר קוצפים בגופו, מלוא החופן אהבות משתוקקות בו, חומדות את לילותיו. הוא הקיץ והפנה מבט עורג אל המנורה הקטנה שלמרגלות מיטתו. אצבעותיו המגששות ודאי היו נעצרות על המתג לולא אסרה עליו אמו להשאיר אור בשעות השינה. שנתה היתה קלה ומתובלת ביקיצות טורדניות. גם מבעד לקירות הבחינה באורות קלושים, אף הבוהק העולה מבתי השכנים הנשקפים מחלונה פרע את תנומתה. אמו, נמזגת בלילה ומצונפת בחיקו, אהבת הלילה הרוגעת בה אינה מתירה לדבר לחבל בשלטונו.

הוא פסע אל הדלת, נעזר בפנסי הרחוב שנשפו השתקפויות שמנוניות על הזגוגיות, נעמד במסדרון, שהיה אפל כולו, להוציא כתמי אור אחדים שנטפלו דווקא לבול דואר זעיר שהיה נעוץ בקיר במסמר. על הבול נטבע דיוקנו של סבא רבא גרשון. את פניו וראשו כיסה ש?ער שיבה עבה, עשבי זקן בוקעים ממעמקי האוזניים, מנחירי האף, ומבין העפעפיים מזדקרים קצוות פתלתולים. צבעי הבול לבן ושחור. מדוע נבהל ממראהו מאז היום שבו למד לראשונה לראות ולהבין? גלגל עינו של סבא רבא גרשון... העובדה שאין בו כל לובן. סיפרו שקשתיות עיניו היו ירקרקות, אבל התמונה לא אצרה גוונים כאלה. עיני האיש היו שחורות. גם לובן העין שחור.

בשנת 1919 התרחק סבא רבא גרשון מהעיירה אחרי שאישה הלינה עליו שהטיל אילמות בבעלה. בלילות, בשובו מהעבודה בספרייה היהודית, היה בעלה עולב בה, כל מעשיה לא נשאו חן בעיניו, לשונו צלפנית ובמשפט אחד ארוזים ארבעה עלבונות. ומן המפורסמות הוא בעיירה שכישרונו לעלוב ניתן משמים. פעמים היו צעירי העיירה משחקים עמו, נעמדים סביבו, תוחבים מטבע למקטורנו, והוא, בתמורה, היה עולב בכולם במשפט אחד. אשת חיקו האומללה - בעיירה כונתה "האישה שנישאה ל?עלב?ון" - בה עלב ללא תמורה. ועדיין, רק התלוצצה כשביקשה מסבא רבא גרשון שיקצץ את לשונו של בעלה.

כאשר הקשו דייני הקהילה, "אם כן, כיצד נאלמה יום אחד לשונו המשוננת של אותו ברנש?" טען סבא רבא גרשון להגנתו שהאישה, מחמת אומללותה, הוציאה דיבתו רעה, והוא אך קיבלה ברצון בביתו והיטה אוזן לטרוניותיה. אף לא נתיירא מהם והעלה קושיה משלו, "האם הדיינים הנכבדים מאמינים בכשפים ומאגיה?" והוסיף שאולי למשמע תחנוני האישה הנעלבת נכמר לבו של האחד בשמים. האין לנו ריבונו של עוילם? מעולם לא ניתן גזר דין באותו משפט. בדין ודברים בחדרי חדרים גמרו הנכבדים להוציאו מן העיירה, ואם ימאן, ייתנו אותו בידי הצ'קה באשמת פולחנים משונים. ועוד הוסיפו דברי ריצוי ותנחומין, והוא, מחמת טרדת הלב, לא השיב להם.

אשתו ההרה של סבא רבא גרשון נותרה מאחוריו בבית הוריה. ביום שבו עזב טבע בול עם דיוקנו וחילקו? מבית לבית. על הבול הלין: "את כישרוני ביקשתם ואחר-כך גירשתם..." באישון לילה עזב את העיירה. גם בעזיבתו מופלא היה בעיניו שאיש מנכבדי העיירה לא דרש שישיב לברנש את לשונו. לאחר המקרה התרגשו עליו חיי נדודים באירופה, סחוף ומטולטל, רחוק מאשתו ומהוולד. בשנה הראשונה לנדודיו כתב להם מדי שבוע, אחר-כך ביום הראשון של כל חודש. בעיירה לעגו לגרשון הנודד מקהילה לקהילה ועושה משפט ונקמות בבעלים קשי לב הנוהגים אכזריות בנשותיהם. גם הגיעו שמועות על נכלים בכספי קהילות ברחבי אירופה כולה. יום אחד שמו מברק בידי אשתו שבו נכתב ביבושת שגופת הבעל התגלתה בבית-מלון דל בווינה.

הוא הורד לעפר בן 40. השנה היתה 1922.

הנער עמד מסומר ליד הבול וליטף את ההדפס הכתום שעל חולצתו החדשה. ללא ספק חולצת ה-gazoz "sunsation" היפה בשכונה. הרחק מעבר לוואדי האהוב תססה סופה חרישית. היה נדמה לו ששמע את הסופה מתמרקת לקראת התעצמותה. דממת ליל הפרוורים, שהופרעה לעתים בנהמת מנוע ממרחקים, נסדקה באוושות רוח ראשונות, מבשרות את ההמולה הקר?בה. עצי האיקליפטוס זעו, אלומות זרקורי הרחוב נסוגו, הבית היה למבוך שחור המסתעף לאגפים ולחדרונים עלומים.

איזה רחף אחז בו, עד שדימה שכפות רגליו אינן צמודות עוד לרצפה. התחושה שפשתה בגופו היתה משונה כל-כך עד שהיה נדמה לו שבערב הפקיד את גופו בידי השינה והנה הקיץ והוא אדם אחר. קולות עלומים פיתו אותו אל חדר ההורים. מפעם לפעם שיתקה אותו בהלה משונה, תובעת לעצור לדין וחשבון, אך התנועה העיקשת קדימה מכירה רק כיוון אחד, גורף ספקות. הוא נעצר על סף חדרם של ההורים.

עמד ובהה בדמותה הצנומה של אמו מכורבלת בצדה הימני של המיטה, הסדינים העבים מסוככים על גופה, גולגולתה נעלמת ביניהם. היה נדמה לו שנקברה במיטה. בבוקר הורידה אמו לעפר את חברתה הקרובה ביותר, השכנה עטרה סביון. בשנה שעברה חלתה במחלה ההיא, ולא עזרו עשרות הרופאים שזימנה מכל קצות הארץ והפקידה בידיהם בהדרגה את כל ממונה. שנת מאבק חלפה, ובבוקר ליוו אותה להר המתים. כמה חברים וחברות, שני הבנים ונשותיהם - ארבעה פרקליטים - ומאה וארבעים ילדים מאבו גוש, מסתופפים מאחורי מנהיגי הפמליה: המוכתר הישיש של הכפר ופואד עג'מי, מנהל סניף מפלגת העבודה.

"לאלוהים נותנים את הטהורים וכאן משאירים את הכלבים והשפלים..." חרזה בזעף אמו, שתחרות סמויה רחשה בינה לבין עטרה שנים רבות: מי תיאסף אל המוות ראשונה. מי זו שבחשבון אחרון וסופי הגורל התאכזר אליה יותר.

"אדם לבו כואב על המתים כאילו חשים הם במוות, והרי שלום להם למתים..." ציטט בנאומו פואד עג'מי את פרידריך הלדרלין. זו היתה הפעם הראשונה שלכד את האובדן מתוח על פניה הסמוקות של אמו. כאילו הבינה פתאום את הנצחיות שבהיעלמותה של עטרה, השכנה שהיתה לה בת ברית ואויבת, אוהבת וזוממת. באוזניה השמיעה את וידוייה, לעתים גידפה אותה באוזני מכרים, פעמים הביטה בה כאילו אין ביניהן דבר, ופעם אחת, בימיה האחרונים של עטרה, צפתה בה בחשאי כשהעפילה במעלה המדרגות, בכל מדרגה קופאת להפוגה קלה וגופה קורס לאחור, נצמד לקיר. "עלתה שתי קומות בשמונה דקות, המסכנה..." לחשה אליו אמו, ונימי אבל ארגמניים שייטו בעיניה. בכל אותו הערב היללה מנתה את מעלותיה של עטרה. כיצד אפתה להם עוגות בכל יום הולדת, וכמה חכמה היתה, ואיזה כבוד רוחשים לה הערבים באבו גוש... ביד רמה מנהלת את בית-הספר שלהם... "והפאה? יותר יפה מהשיער שהיה."

יובל חלף מאז עברו אמו ועטרה לגור כאן, נשים נשואות בשנות העשרים המוקדמות לחייהן, וכל הזמן הן נפרדות: מיפעת הנעורים וסומק האימהו?ת, מילדים ומבעלים בוגדים. דלת בצד דלת, חולקות את הקירות, נעלי עקב מטופפות ומוזיקה קלאסית. אחר-כך הילדים מייללים, מתרפקים, מאשימים, צעקות ועלבונות מבית אחד, מרתקים את דרי הבית האחר, ושבתות שבהן האהבה נרגעת. והנה כל זה היה לאבק ביום אחד.

"המתים אולי באמת שלום להם... והחיים? איפה ההוא שאחראי לשלום החיים?" קראה אמו בערב, אחרי הלוויה.

והנה אביו, מצונף בצדה האחר של המיטה. הוא הביט בגופו המתגנב לחיקה של אשתו, חושק בחומה? ונהדף מן הגוף שהתנכר לו אף בשנתו. אולי מפאת הנחירות? נחירותיו של אביו מחרידות כל אוזן, והן הצלילים שהתעורר אליהם בשעות הלילה. לפעמים הנחירות מסתלסלות בין חדרי הבית כנעימה נוגה, ולפעמים הן צורמניות כנגינת החצוצרה. וכאשר נרא?ה שנחירות אביו עלולות להתגנב אף לבתי השכנים הנמים נהגה אמו להודפו לקצה המיטה ולהטביע את פרצופו בין הכרים והסדינים, שיספגו אותן הם, "ולנו יישאר קצת לילה לישון...".

גופו הנערי, שלרוב נע בכבדות, כנושא משקל רב, ריקד הלילה בין הצללים מלא הוד, מולך על החשיכה. פני אביו היו טמונים בכרים וכרבולת שיער אפרפרה נדבקה לקיר הלבן, כל נחירה מרעידה את המיטה ונשימותיו הכבדות נשמעות כחרחורי הגו?ועים בייסורים. עיניו נצמדו לאביו ובחנו אותו כמו לא ראה אותו זמן רב. הוא קרב אל אביו, יכול היה להישבע שנישא באוויר. האם חש בכישרון הגואה בגופו? שעה קלה עמד מעליו, ופתאום כרע על אריחי הרצפה ואת פרצופו הצמיד לגולגולת אביו הישן, ממש נשק לו.

והוא חולם.


"מחזיר החלומות" מאת ניר ברעם. הוצאת כתר