פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      נובוריש, את המוריקאמי החדש כבר קראת?

      האם בעידן האינטרנט, הספרייה בבית תהפוך לסמל סטטוס בלבד? נימרוד לין משוכנע שיש אוריינות חדשה

      גוטנברג לא המציא את הדפוס, אף על פי ששמו נקשר אליו בכזו אדיקות. אבל החידושים הטכנולוגיים שהכניס בתהליך ההדפסה אפשרו ייצור מהיר ונרחב של כותרים. השיפור השולי שגוטנברג – ומדפיסים אחרים – העניקו לתעשיית הדפוס השולית למדי, הפך, במעין כדור שלג חסר-מעצורים, לאחת ההמצאות הכי חשובות בהיסטוריה, אולי החשובה ביותר מאז המצאת הגלגל: כל מערך הידע האנושי מאז ועד היום מבוסס על ייצור המוני ואחיד של ספרים.

      עד כמה שידוע לי, אין אדם מסוים ששמו נקשר באינטרנט באותו אופן הדוק שבו גוטנברג קשור לדפוס; פיתוח הרשת העולמית היה מלכתחילה פרוייקט קבוצתי של צבא ארה"ב. אבל אני מניח שברור לרוב מי שקורא את הטור הזה מעל מסך המחשב שלו, שאנחנו חיים בעיצומה של מהפכת-ידע שנייה, שאת תוצאותיה ניתן רק לשער.

      קטר הרכבת, מספרים, שינה את תחושת הזמן והמרחב של האירופאים. צמצום זמן הנסיעה בין קצה אחד של אירופה למשנהו הוביל לצמצום המפה הדמיונית בראשם של נוסעי הרכבת, והעולם נעשה קטן ומאולף יותר. מסילות הברזל המירו ימים בשעות; איזה מושג של זמן ומרחב מותיר לנו האינטרנט, מלבד אותו שבריר שנייה בין הרגע שבו אני לוחץ "חפש" לבין הרגע שבו מופיעות תוצאות החיפוש?

      להתכרבל עם PDF

      האינטרנט מניח את העולם לפתחנו. כמות הטקסטים שנגישה לגולש היא אינסופית, ובשני מובנים לפחות: מבחינת רוחב היריעה, האינטרנט מאכסן טקסטים על כל נושא ועניין אנושי, אזוטרי ככל שיהיה. אבל דווקא ההשפעה היומיומית שלו חריפה הרבה יותר: אני מניח שרק הצעירים ביותר מבין הגולשים לא זכו להשתתף בטקס השבועי של חלוקת עיתון השבת בין בני המשפחה, כאשר הנתחים המובחרים הולכים לאבי הלהקה והילדים רבים על השאריות. אני תוהה כמה משפחות עדיין מנהלות את הריטואל הכל-כך ישראלי הזה בשישי אחר-הצהריים, כשהאינטרנט מציע, בכל רגע על לוח השנה ובאמצעות מאות אתרים ישראליים (ואינספור לועזיים), יותר תוכן מ"7 ימים" ו"סופשבוע" משולבים יחדיו.

      דווקא הדוגמא הטריוויאלית של עיתון השבת משרטטת היטב את מהפכת הידע של האלף החדש. מקורות המידע, כאמור, הוכפלו ושולשו; לזמן-מה הצליחה העיתונות לברוח מהתיוג הפוליטי שאפיין אותה בזמן המנדט ובעשורים הראשונים לקיום המדינה אל חיקו החמים של המיינסטרים. היום, הקלות היחסית שבה ניתן להעלות אתר חדשות לרשת מאפשרת לכל גולש לקבל את האקטואליה שלו ממקורות שחושבים בדיוק כמוהו, והפוליטיזציה של הדיווח והתיעוד חוזרת בדלת האחורית.

      שנית, התכונות הצורניות של המדיום משנות את אופי הקריאה שלנו. כמה אנשים קראו את "יוליסס", או אפילו את אחד ההארי-פוטרים מעל מסך מחשב? הכתיבה המקוונת נוטה להיות קצרנית, תמציתית, כמעט סלוגנית; האינטרנט לא מגדל סופרים, הוא מגדל בלוגרים. כל מי שהתחייב פעם לרומאן רוסי רחב-גרם יודע שעם ספר צריך להתכרבל, להחליף תנוחות עד שמוצאים את זווית הראש הנכונה. נדמה שהישיבה הנוקשה, המרוחקת, מול המסך מונעת את הקירבה האינטימית שדרושה לצליחת ספר טוב; אי אפשר לקרוא בלוג מתחת לשמיכה עם פנס, ושום קובץ PDF לא יירכוש את הריח הכבד והמתוק של ספר ישן.

      אבל ישנן סיבות אחרות ופרוזאיות יותר לסגנון הנמהר של הכתיבה האינטרנטית: האינטרנט משועבד לדיקטטורה של "החדש". במובן מסוים, הגולם קם על יוצרו. הקירבה המיידית, שקירבה אותנו הרשת לשאר העולם חיסלה את תחושת הציפייה שלנו. הנגישות הקיצונית של המידע הוזילה מאד את ערכו, וקיצרה את חיי-המדף שלו לשעות, לפעמים לדקות, ספורות. אנחנו זקוקים כל העת לגירויים חדשים, והם נמצאים רק לחיצת כפתור-שמאלי אחת מאתנו. זו הסיבה שכתיבה אינטרנטית חייבת להיות עניינית וברורה. התחרות גדולה, והרוח קצרה, מדי. הגולשים לומדים לפתח מנגנוני סינון יעילים ומהירים, וכתיבה שאינה מצליחה לספק שורה תחתונה בהירה, ואם אפשר צעקנית, לא תזכה את בעליה בכניסות.

      ספרים במקום מחשוף

      בזמנים הרחוקים שלפני האינטרנט, קריאה לא לוותה בפרוצדרות טכנולוגיות; כל מה שהיית צריך לדעת (חוץ מקרוא, כמובן) הוא איך להפוך דף. המחיר של הנגישות הגדולה שמציע האינטרנט הוא פיתוח של המון מנגנוני קריאה משניים. מצד אחד, המידע המקוון מסתתר מאחורי ממשקים מורכבים יחסית; מצד שני, מי שמצליח להשתלט על עניין הפוינט-אנד-קליק נשטף במבול על-אנושי של מילים וסימנים. לכן, מדברים היום על אוריינות "דיגיטלית", "טכנולוגית" וכיוצא בזה. עדיף, בעיניי, לקרוא לה "אוריינות חדשה" מכיוון שאין מדובר רק ברכישת מיומנויות חדשות, אלא בשינוי יסודי של הרגלים קיימים. אנחנו קוראים יותר, אבל פחות. אנחנו יודעים לסנן מידע ולהצליב מקורות, אבל קשה לנו להתחייב לטקסטים ארוכים ולשפה עשירה מדי. משהו מהעודפות של השפה נעלם, נגזם על ידי שוליו הצרים של המסך. היא התייעלה, ושפה יעילה היא שפה משעממת יותר.

      האם פירוש הדבר שילדי ה-SMS יוותרו על ארונות הספרים של הוריהם? כנראה שלא. בסצנה מטרידה ומשעשעת מתוך הסדרה "מישהו לאהוב", אחת מאותן רווקות נואשות מארגנת מחדש את מדף הספרים בסלון, ומציבה בחזיתו כותרים שיימצאו חן בעיניי הדייט שלה. הרווקה, ששנים של ציד וליקוט גברים בסוואנה הגוש-דנית הפכו אותה למזת-רעב וחסרת-מעצורים, יודעת שארון הספרים הוא חלון ראווה אינטלקטואלי שאומר הכל, וסידור נכון של הספרים על המדף שווה ערך לסידור נכון של הציצים שלך מבעד למחשוף. דווקא מעמדם של הספרים כמוצרים גשמיים, כסמלי סטאטוס, ילך ויתחזק. כל עוד אי אפשר לעטוף הארד-דיסקים בכריכות ולהציגם לראווה, מדפי הספרים ישמשו כקריצת-עין ידענית שמבטיחה כי הבית הוא בית טוב. ייתכן שאנחנו גולשים אל מעין ימי-ביניים שניים, שבהם משפחה ממוצעת החזיקה שניים שלושה ספרים, יותר בשביל הפרסטיז'ה ופחות לצריכה עצמית. הסיבה שספרים, אותן מפלצות-מילים מגושמות, שורדים, היא שלא צריך לקרוא אותם כדי להשתמש בהם.