פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הלהיט של הסמאשינג פאמפקינס: באסה או קלאסה

      פינה של רגעים בפופ - קלאסיקה על זמנית, או באסה מיותרת מפח הזבל. והפעם: "Disarm" של סמאשינג פאמפקינס

      קשה להאמין, אבל היו ימים שלבילי קורגן היה שיער. דליל, דק, מדובלל ובנסיגה מתמדת, אבל שיער. אלו היו ימים נפלאים; ימים בהם טרם נטבע המונח "גראנג'", שביקש לאכול כל להקת גיטרות של אנטי-גיבורים לבושים-רע שעושים מלא רעש ולחלוב ממנה כסף.

      את אלבום הבכורה שלהם, "Gish", הוציאו חברי הדלעות באביב 91', בערך חצי שנה לפני המפץ הגדול שהריח כמו רוח הנעורים, וגם בלעדיו הצליחו להגיע להצלחה נאה (ואם הקרנת הקליפ של "I am One" בקול הפופ של יואב קוטנר בערוץ 2 הניסיוני זו לא הצלחה נאה, אני לא יודע מה כן). "גיש" היה שילוב נדיר של קירות דיסטורשן שמתחתן הסתתרו שירי פופ מתוקים, שינק את חלב האם שלו מהשדיים של הפיקסיז, ג'יזס אנד מארי צ'יין, ג'יינז אדיקשן, בלאק סבאת' והביץ' בויז, הרבה בזכות ההפקה של העילוי הצעיר בוץ' ויג, מי שלימים ייזכר כמפיק של "Nevermind", "Dirty" של סוניק יות', או אם אתם מתעקשים ללכלך עליו - המתופף של גארבג'. מלבד קורגן, הסולן והכותב הראשי, לסמאשינג פאמפקינס היתה בסיסטית בלונדה אניגמטית וסקסית, גיטריסט אינדיאני ומתופף נרקומן (לימים הוא עזב, חזר, הועזב, גרם לקלידן ההופעות למות מהירואין ועכשיו הוא שוב איתם).

      "Siamese Dream", האלבום השני של הפאמפקינס (שבכלל מגיעים משיקגו), יצא כשהעולם כבר סבל ממנת יתר של הייפ על כל להקת גיטרות עם נזלת באף. קורט קוביין כבר היה בדיכאון, "ג'רמי", כוכב הפינה משבוע שעבר כבר נטחן ב-MTV ואפילו סוניק יות' וניל יאנג זכו לקרדיט הסנדקים שהגיע להם. השיא של אותה תקופת בועה גראנג'ית שעתידה להתפוצץ, היה כשהלמט, להקת הארדקור מניו-יורק, בהנהגת הג'אזיסט הסורר פייג' המילטון, זכתה לחוזה מרובה-מיליונים, אבל מכרה בקושי 40,000 עותקים.

      אבל לבילי קורגן היה הרבה יותר כשרון. הוא אמנם היה אגו-מניאק מטורף עם נטייה לקריזות - קים דיל סיפרה שבמהלך טור משותף לברידרז ולפאמפיקנס הוא הזכיר לה את הנרקיסיזם של בלאק פרנסיס - אבל כשרון כתיבת השירים שלו היה - מה היה, עדיין - חד פעמי. אם שאלתם את עצמכם פעם מי הגאון שכתב את "Celebrity Skin" של הול - הרי לא באמת חשבתם שקורטני לאב כתבה אותו - התשובה היא קורגן.

      "Siamese Dream" היה אלבום נהדר, כמעט מושלם. המקטרגים שלו - של האלבום וקורגן גם יחד - טענו שמדובר ביללן עם נטייה לרחמים עצמיים, ששר מהאף ולא מהלב (וגם "מוזיקלי מדי"), אבל הם יכולים ללכת לחפש את הנשמה שלהם במקום לדבר על זו של קורגן. החל מ"Cherub Rock"' הסינגל הראשון והשיר שפתח את האלבום, דרך "Rocket" ועד "לונה" היפהפה והעדין שסוגר אותו, מדובר בקונצרט לגיטרות, מופק וכתוב לעילא.

      "Today", הסינגל השני מתוך האלבום עם הקליפ המצוין שרפרר ל"נקודת זבריצקי" של אנטוניוני, קירב את הדלעות למיינסטרים, אבל היה זה "Disarm", הסינגל הבא, שהפך אותם ללהיט. בגלל היעדר התופים והנוכחות המוגברת של כלי המיתר, הנטייה היא להשוות אותו ל"אלינור ריגבי" של הביטלס (כך עשה גרג דולי מאפגן וויגס - אז הוא היה באפגן וויגס - כשבחר בו לסינגל השבוע של המלודי מייקר ב-93), אבל באופן אישי, בעיקר בגלל הטקסט, לי הוא מזכיר את "True Faith" של ניו אורדר.
      עד היום, "דיסארם" הוא שיר עצום ומצמרר. תפקידי כלי המיתר, שפשוט קורעים את הנשמה, מלמדים שמדובר בהפקה הטובה ביותר של בוץ' ויג עד היום, כולל השיר ההוא מהאלבום ההוא; הפזמון, שבו קורגן מתוודה על החרדות והפחדים שלו כילד צעיר, הוא כן וכואב ואפילו השירה של קורגן רחוקה מלהיקלע ליבבנות הקבועה.

      אם "ג'רמי" מסמן את הרגעים הפתטיים ביותר של פריחת האלטרנטיב במיינסטרים, "דיסארם" הוא ההפך הגמור - הרפתקני בהפקה, נטול שטיקים מיותרים בכתיבה ובביצוע (הוא הציב סטנדרט ש"גליצרין" של בוש, למשל, העתיק) עם קליפ שחור לבן צנוע אך מרהיב. בטקס ה-VMA של 1994 אחרי שהוא הפך לסוג של "טין ספיריט" עבורם, הם ניסו לקלקל אותו עם ביצוע רועש ולא הצליחו. כן מדובר בשיר עד כדי כך טוב.

      כמובן שאחר-כך הגיעה הנפילה עם "Mellon Collie and the Infinite Sadness", שבו הצדיק קורגן את כל הלכלוכים כלפי המגלומניה שלו - אלבום כפול ומיותר שאפשר היה לקצץ אותו לאי.פי פנטסטי (מה גם שאחרי הנפילה הגיע "Adore" המרהיב, שהיה כישלון, אבל עמוק בלב נותר ברמה של "חלום סיאמי"). "טונייט, טונייט", למשל, שיר עם קליפ שכולו הומאז' ל"המסע אל הירח" של מלייס וכמות נכבדת של פרסי MTV מוצדקים, הוא לא יותר מתעתיק חיוור של "דיסארם". עכשיו הפאמפקינס חוזרים עם סיבוב הופעות ניצחוני במיוחד. אלוהים, בבקשה שלא ינסו לשחזר את "דיסארם" שוב, אלא רק לא יפסיקו לשיר אותו.

      סמאשינג פאמפקינס, "Disarm" - קלאסה