הידיעה המעניינת ביותר שהופיעה בהקשר האלבום החדש של רוקפור, לא הייתה ממש קשורה אליה. מסתבר שאלי לולאי, הסולן הפורש של הלהקה, החליט שהוא חוזר לכתוב בעברית. "שנים שאני מחפש את קול משלי", הוא כותב במייספייס שלו,"אני חושב שמצאתי את החלק הראשון". רוקפור היא להקה יותר טובה ללא לולאי (יחי משחקי המצלול העבריים); היא נראית כאילו הושל מגבה מטען כבד של מניירות לא מחויבות המציאות, וההרמוניות הקוליות הפכו פתאום מסתם מחווה לביץ' בויז, לדרך היחידה של נונ-סולנים להוביל להקה. אבל האלבום החדש של רוקפור, "Memories of the Never Happened" מבהיר למה כנראה לולאי הוא זה שצודק, ורוקפור צועדת במקום כבר כמה שנים טובות.
צריך להבהיר מיידית, שמדובר באלבום לא רע בכלל. פתיחות השירים של רוקפור תמיד נשמעות כמו הצעד האחרון לפני שחוצים את העולם הממשי ועוברים למקום שכולו טוב. כשרוקפור ממוקדת ולא נמצאת בפנטזיה על הימים האחרונים של סיד בארט בפינק פלויד, היא מסוגלת להיות להקת פאוואר-פופ חזקה ומהודקת, ועל היכולות הוירטואוזיות של חבריה כנגנים אין צורך להרחיב אחרי 16 שנים. ולמי שעוד לא יודע, מספיק לראות כמה ידיים יש לאיסר טננבאום כשהוא מתופף כדי להבין שגם מוטציה של תמנון לא יכולה לנגן יותר מהר ומסוגנן ממנו. בשירים כמו "Half&Half", או "Young Believer", רוקפור גם מצליחה לשכנע שהיא לא מכונת זמן שיצאה מוודסטוק. במובן מסוים, רוקפור באלבומיה החו"ליים הצליחה ללטש ולשכלל את השורשים המוזיקליים שלה בכדי להיות מושווית ללהקת הפופ הפסיכדלית הבולטת ביותר בעולם האינדי, Of Montreal. הבעיה היא שלשתי הלהקות יש את אותן בעיות בדיוק, ובעצם לרוקפור יש בעיה אחת יותר, וקוראים לה "האיש שראה הכל".
אל.אס.די סאונדסיסטם
רוקפור, כמו אוף מונטריאול, לא מסוגלת לצעוד קדימה מבלי לחשוב על שינוי DNA. גם באלבום החדש שלה, רוקפור לא מצליחה לצאת מהתבניות בהן היא שוחה כל ימי חייה. היא מתחה ומתחה עד קצה גבול היכולת את הגיטרות המתמרחות ואת ההרמוניות הקוליות, אבל כבר ב"Nationwide" אפשר היה להבין שזה הסוף. הדרייב העצום שיש ללהקה הזו לבלוע את הגלובוס בלי למצמץ הוא שמחזיק אותם, ובצדק: סנסציית הופעות קלה הרבה יותר להשגה מאשר להקה עם טקסטים של אוסקר ויילד. אבל בסופו של דבר הדיסק מגיע בפורמט עגול ופלסטיקי, או בקובץ MP3 והתזוזה האנרגטית של ברוך בן יצחק לא עוברת את מחסום הרמקולים. אחרי ההמונדים והמלוטרונים וכל האפקטים, רוקפור לא משאירה באלבום החדש אף אחד משני האלמנטים שהופכים להקה מוותיקה ומקצועית, ללהקה חשובה: לחן או טקסט שאי אפשר לשכוח.
אוף מונטריאול הגיעה לפשרה באלבום האחרון שלה, עם טקסטים חזקים על רקע מנגינות של לונה פארק מגן עדן. רוקפור בקושי מתגעגעת, ורק "Dear Truth" חושף איזשהו צד ורבאלי שיש לבן יצחק, לזר וטננבאום. אפשר לטעון שלהקה שמבוססת בעיקר על הזיות מוזיקליות לא צריכה לקחת ברצינות מילים ולהסתפק בחצאי משפטים ולתרץ את כל השאר ב-LSD. הטיעון הזה עבד אצל רוב הלהקות הישראליות שלא הצליחו לחבר שני משפטים נורמאלים באנגלית. אבל לרוקפור יש את "האיש שראה הכל".
בהופעת ההשקה שלה רוקפור הקדישה לשירים של "האיש שראה הכל", מאלבומי המופת של המוזיקה הישראלית, הרבה יותר זמן מפעם. היא עשתה את זה בצורה מרוכזת, והקהל נהנה מ"כל כיוון" הרבה יותר מ"Goes Around" מהאלבום החדש, ואפילו מ"Oranges". בעבר, יכול להיות שהכבוד העצמי של רוקפור, שמשוכנע בהצלחתה החו"לית (שהייתה אמנם לא מבוטלת,ובוודאי פחות מאולצת מזו של איזבו) לא מאפשר לה להבין את העוצמה שהייתה לה בשירים בעברית. יכול להיות שהאמונה ב"זיכרונות של דברים שמעולם לא קרו", היא שמגדירה ללהקה מרחב תרבותי שאי אפשר לתמרן בו יותר. הופעת ההשקה של האלבום שלא מתקדם הבהירה אולי, שרוקפור מבינה את מה שלולאי ידע כבר לפניהם: אחרי החלוציות והחיוניות שרוקפור הכניסה לחיי המוזיקה הישראלית באנגלית, הגיע הזמן למשהו אחר. הגיע הזמן לחזור הביתה.
רוקפור, "Memories Of The Never Happened"
(Anova Records)