מה שמוזר, זה שבלאק ליפס הם סתם אחלה להקה שבעולם. לא ניאו-היפים, לא ניו-רייב, לא נו-אימו ולא פוסט אמו. זה מוזר בהקשר של העניין הגדול שבלאק ליפס מעוררים: בלי תווית אופנתית שמוצמדת להם לתחת, בלי קידוד שמתאים בשניה הזאת לשער של מגזינים, ובכלל - בלי יומרות כלשהן שאפשר לייחס לארבעת המדרובים האלה. זה מוזר גם בהקשר של ההגעה שלהם להופעות בישראל (מחר בתל אביב, בסופ"ש הבא בירושלים): בלאק ליפס לא נופלים לא לרובריקה של להקת קאלט, לא של להקת חתיארים, הם לא הרכב על, לא נושאי דגל ג'אנרי - הם סתם סופר אחלה. והם נמצאים כנראה רגע לפני הפריצה הגדולה שלהם. יותר מזה?
יש עוד דברים שבלאק ליפס הם לא: השירים שלהם לא תמיד מתחילים ממש, וגם לא בכל המקרים יש להם סוף, אבל במהלך השתי דקות שהם נמשכים אין בהם רגע שהוא לא פאן רוק'נרול נחוץ ומשכנע. לא תמצאו בהם שום דבר מתאמץ או מוקפד, לפעמים אפילו פחות מזה, לא תמיד הם יוצאי דופן, והם לא מנסים לנסח את התקופה. הם פשוט פיצוץ, נו. הם עושים סיקסטיז אמריקאי, אבל נראים כאילו יכלו להיות באותה מידה להקת סקייטרים איטלקית או הארד קור יוונית. זה חלק מרכזי בסוד הקסם של בלאק ליפס, ודווקא מה שהופך אותם לעניין כזה מדובר.
ג'ורג'יה במחשבתי
הבלאק ליפס - שתי גיטרות, בס, תופים - יצאו מאטלנטה, ג'ורג'יה, כמו שמעידה החולצה של הגיטריסט איאן בראון (אין קשר, אבל יש לו פה מלא בשיני זהב), והם עושים שכונה בכל מקום שהם מגיעים אליו. בחמש השנים האחרונות זה לא מעט: בלאק ליפס טחנו אינסוף הופעות, מדירות פרטיות ועד פסטיבלים, הוציאו אלבומים שמוקלטים רע כמו שצריך, והפכו לשם מוכר ואהוב בסצינת הגראז'-רוק ברחבי הגלובוס. הסחורה שלהם היא עסק נאיבי/פסיכי של השפעות ברורות: הסידס, 13 פלור אלוויטורז והאלקטריק פרונז, בקטעי הצלילות הם מזכירים את בריאן ג'ונסטאון מסאקר, בשירי הסינג-אלונג הם מתקרבים לשאם 69, וברגעים המתוקים זה נשמע כמו מרסי ביט עם נהמות.
אם בגיחות הקודמות שלהם ללונדון בלאק ליפס יכלו להשתין מהבמה של מקומות כמו ה"דירטי ווטר" בכיף, הסיבובים שלהם בחודשים האחרונים בעיר היו כבר עם אופי קצת שונה, כשיצאו ממעגל מועדוני הגראז'. זה קרה בעקבות ההחתמה של הלהקה בלייבל הסופר-הייפי "Vice"- קונצרן אינדי מתעצם עם רפרטואר קטן של אמנים, בהם דה סטריטס ובלוק פארטי. מדובר בקפיצת מדרגה היסטרית ברמה המסחרית, שהביאה לרעש הלא רגיל ללהקה מסוגם. מצד שני, זה אומר גם בוקינג מבאס ולא טבעי עבורם, במועדונים היפסטריים של שבת בערב, דוגמת ה- "פראווד גלריז" בקמדן, שם הם הופיעו השבוע.
חוגגים בזריקת זין
את מה שמקבלים מהלהקה בלייב אפשר לשמוע ב- "Los Valientes Del Mundo Nuevo", תקליט הופעה חיה בטיחואנה, ההוצאה הראשונה של בלאק ליפס ב-" Vice". אבל אם ההקלטה המלוכלכת הזו קצת מעמעמת את המלודיות ועלולה לגרד למי שלא מצוי בג'אנר את העצבים- כשאתה רואה להקה טובה מול העיניים אי אפשר להתבלבל. בכלל: בלאק ליפס הם "להקה", זה קודם כל. הם צורחים ביחד את המילים, משמיעים סימפולים לא קשורים בשיט בין השירים, וגם בהופעה שלא מסתיימת בערום הם חוגגים בזריקת זין, חוסר מחויבות טהור, ואהבת רוקנרול מפגרת ונהדרת. "Flower Punk", ככה בלאק ליפס מגדירים את עצמם, ובאמת: זה כל כך בסיסי ומשמח שזה נהיה באיזה שהוא שלב אירוע פסיכדלי.