לשיר עם הדגים

איל פרידמן אוסף את טוני, כריסטופר ואיי. ג'יי ומקים מקהלת זמר. המוזיקה של הסופרנוס כפי שלא שמעתיה מעולם

איל פרידמן

בשיחת הניחומים האינטימית, שעושה טוני לאיי.ג'יי, הוא אומר: "כולם מקבלים את הבלוז. יש תעשייה של חצי מיליארד דולר שמוקדשת לזה", ומיד מסביר: "תעשיית המוזיקה". כרוצה לומר: ילד, מה אתה בוכה? גם ה"בלוז" הוא משהו שאפשר להרוויח ממנו. בגדול, יש בזה מן הצדק. אם הייתי מלפי אולי הייתי גורס שהבלוז של איי.ג'יי יכול לקחת אותו למקומות נפשיים מתוקנים. אבל טוני חושב מהמקום העסקי, איך לא. גם מה"בלוז" של הילד אפשר לעשות כסף, גם בזה יש מזומן פוטנציאלי, והרבה. אז למה שאיי.ג'יי לא יראה את הצד החיובי? "כותבים אלפי שירים על החרא הזה". ואפשר היה לצפות מחובב הארד-רוק סבנטיז כטוני לציין מייד את לד זפלין למשל. אבל הוא בוחר כדוגמה ב"Tears On My Pillow" הצ'יזי (שמוכר לרבים מ"גריז" ומהקאוור של קיילי מינוג). טוני מאזכר פופ פלסטי ישן, שיר נוסחתי שאכן עשו ממנו הרבה מאד כסף, בלוז שטוב לעסקים, והוא אפילו לא שיר בלוז. הדוגמה השנייה שלו היא "מונה ליזה" של נט קינג קול, שמחובר לעולם הילדות הישן של טוני, אבל איזו מין דוגמה זו לאיי.ג'יי ? מה לו ולעולמו הצעיר ולשיר העתיק הזה?

"הנשים המזדיינות האלה, הן יעבירו אותך על דעתך עם הרגשות האלה" הוא מטיח בבנו. כי רגשות זה לכוסיות. לא לגבר. כשהילדים מרסקים את ויקטור הם אומרים לו בלעג "מה, אתה הולך לבכות?"; כשאיי.ג'יי מבקר את בלאנקה באתר הבניה הוא יוצא משם ממרר בבכי; "זו אשמתי שחמיך בכיין?" אומר פולי לכריסטופר, כאילו שלהתלונן על גניבה זה להיות לא יותר מ"בכיין"; אבל באותה נשימה בה מיידע אותו טוני על כך שדמעות הן בושה, הוא מאזכר את אותו שיר ניחומים - "דמעות על כריתי", אחד הבכייניים בעולם, שרק מייחל לשובו של אהוב לשעבר.

ועוד על דמעות: פעמיים בפרק, וביתר דגש בסצינה בה כריס משתכר, מתנגן ברקע "Walk on By" הקלאסי בביצוע של El Michels Affair. אותו שיר בו מופיעות המילים: "גאווה מטופשת / היא כל שמה שנשאר לי/ אז תן לי להחביא / את הדמעות והעצב שנתת לי". הגאווה של כריס מפרקת אותו. אבל מאחר וכבר למדנו שגבר לא בוכה, הוא מוציא את התסכול שלו על עובר אורח תמים בחייו, על החלש, ג'יי.טי. וכמוהו גם איי.ג'יי, שעיניו מוארות לראשונה בפרק רק כשהוא פוגע במי שלא יוכל להחזיר לו חזרה, בעובר אורח בחייו. "Walk On By" - שניהם ימשיכו ללכת כאילו כלום לא קרה, וכריס אפילו סוגר בנימוס את דלת בית קורבנו.

עוד בוואלה! NEWS

ההחלטה הגדולה: איך יודעים שהגיע הרגע לעבור לדיור המוגן

לכתבה המלאה

"אני מאמינה שתינוקות הם העתיד" (וויטני יוסטון נותנת השראה לכריס)

בתחילת הפרק טוני מזמזם במדרגות קטע מ-"Comfortably Numb" של פינק פלויד. הוא רואה את איי.גיי' שרוע מדוכא על הספה מול הטלוויזיה, צופה באדישות בטום וג'רי, בסצינה שלא יכולה שלא להזכיר את בוב גלדוף שוכב חסר הכרה מול הטלוויזיה בסרט "החומה". כשאותו שיר נכנס בסרט ההוא, הרופאים אוספים את גלדוף על סף מוות, והוא נזכר ברגעים תמימים מילדותו. במהלך הסצינה ההיא גלדוף הילד מוצא עכבר בשדה ונותן אותו לאימו. הוא עושה זאת בתמימות, אבל האם נבהלת ומורה לו להעיף את העכבר מהבית. והרי כרמלה רחוקה מלהבין את איי.ג'יי. היא מודה שהיא ממש שמחה כשהוא נפרד מבלאנקה - "עניין הגזע" - ובסוף הפרק היא ממש משתכנעת בעיוורונה שמצבו הוטב.

וזה לא סתם שטוני מפזם מהשיר: "כשהייתי ילד היה לי חום..." - טוני מסתכל על איי.ג'יי ורואה את עצמו. הוא אמנם מנסה לברוא אותו מחדש בצלמו (שולח אותו לבלות ב"בינג", להתמזג עם חשפניות, לדפוק את הראש. עם קצת מזל הילד גם יתחיל להמר כמו חבריו ה"מוצלחים", כמו אביו) , אבל כל מה שנשאר זו "המתנה" שלו לבנו. ה"גנים הרקובים" שלו. הדיכאון. כמו שאומר כריסטופר על ביתו – אתה מסתכל עליה ורואה את עצמך.

במקביל לשיחה עם כריס, בנו הרוחני הסורר, מטיח בו האחרון שההתמכרות שלו לאלכוהול ולסמים היא גנטית, "מחלה", באה בתורשה מאימו ואביו. טוני מבטל אותו אבל מביע אצל מלפי את החשש הכבד שזה אכן גנטי. ואם הדיכאון הוא מחלה - טוני כנראה לא ייגמל ממנה לעולם. "עכשיו אני לכוד פה לנצח". הוא תכנן לפרוש מהטיפול - כלומר מהדיכאון – אבל איי.ג'יי הוא זה שהחזיר את המחלה. לשניהם.

"Comfortably Numb" הוא המצב של איי.ג'יי, שההשתרעות שלו מול הטלוויזיה שבה עוד פעמיים במהלך הפרק. אבל זה גם מצבו של טוני: קהה חושים למצבם של אחרים, רק מכבה שריפות - את זו של איי.ג'יי בשליחתו למסיבה; את השריפות של כריס ופולי. אבל רק אחרי שאלו כבר בוערות ומכלות כל חלקה סבירה. לא סתם טוני מתפעל מול הטלוויזיה מהסרט של ג'ון וויין, בו האחרון מכבה שריפות בעצמו. הוא לא ייתן לקהות חושיו להפריע לנוחות שלו. והרי כשהוא כואב על איי.ג'יי, הוא בעצם כואב על עצמו, ומנסה לפתור את המצב הזה שמפריע לנוחיות שלו, שמאלץ אותו לשוב הביתה לדבר עם הינוקא בזמן שהוא יכל לשכב עם חשפנית בלונדינית .

במסיבה אליה מגיעה חבורת ילדי המאפיונרים העולצת מתנגן "Hand on the Pump", שיר הראפ הוותיק של סייפרס היל. למרות שמאז ומתמיד השיר הזה דיבר על שימוש באקדחים, יריות ואיומים כוחניים, הנימה ההיתולית של סייפרס היל מנעה ממנו להישמע לי מרתיע באמת. עד היום. אבל חדוות ההתעללות של הילדים בויקטור גורמת לו באותו רגע להדגיש את האיחוד בין עולם המסיבות ההולל שלהם, לבין חדוות האלימות והרצח. בסצינה הזו ברור, שעם כל ההימורים, החשפניות, הבחורות שהם יכולים להשיג, אלכוהול בכמויות מופרעות וסמים בלתי נגמרים, שום דבר לא גורם להם להגיע לקתרזיס ולחוש שמחת חיים גדולה יותר מפגיעה פיזית באדם אחר. זו המסיבה שלהם. "האנד און דה פאמפ". הרי ההימורים והכסף שויקטור חייב להם, הם רק תירוץ לגמור לילד את החיים תוך כדי השפלה מוחלטת שלו לעיני כל באי המסיבה שאינם נוקפים אצבע. החזקים, היפים במעילי העור היוקרתיים והאופנתיים טורפים את החלש, הלא אופנתי, הבודד מול הרבים, ילד אחד חסר אונים, נוכל בזעיר אנפין שלא מסוגל עליהם מראש. הסצינה המבעיתה הזו מזכירה באכזריותה השטנית יותר את "אוז" מאשר דברים שראינו לאחרונה בסופרנוס. והיא לא סתם נפתחת בשיר מסיבה. הילדים לא יוצאים לסגור חוב. הם יוצאים לבלות. זה הבילוי שלהם, ואיי.ג'יי, כמה מדכא, ממהר לעזור ולהצטרף לקרנבל האימים. איך אומר כריס השיכור: "תינוקות, הם העתיד".

מלך הטירה לא מסוגל לנהל אותה

הפרק נחתם ב-"The Valley", שיר שהופיע בשנה שעברה באלבומה האחרון של להקת לוס לובוס ( "The Town And The City" ). לוס לובוס, שהתפרסמה בעולם עם החידוש ל"לה במבה", מורכבת מגרעין של אמריקאים-מקסיקנים, והאלבום הזה מושר כולו מנקודת מבטם של מהגרים.

כשאיי.ג'יי הולך לטיפול ומשיב לשאלה מדוע עזבה אותו בלאנקה, הוא מדבר על הוריו: "הם מהגרים. אולי זה הפחיד אותה". לא מאפיונרים, מהגרים. העניין הוא לא כיצד הם השיגו את כספם, אלא זה ש"יש למשפחה שלי הרבה יותר כסף משלה".

עניין ההגירה לארץ חדשה מגיע מעוד מקום. טוני בוחר לעזור לסוכנים הפדרליים נגד אויבים פוטנציאלים משותפים – המהגרים המוסלמים. אחמד ומוחמד. איי.ג'יי אולי גדל בסביבה שעדיין נאחזת במידת מה בשורשי ההגירה שלה. פיל ליאוטרדו דיבר באחד הפרקים הקודמים על ההגירה של אבותיו לארה"ב. אבל תמיד יש מהגרים חדשים יותר, שיגרמו לישנים להרגיש חזקים ושייכים למקום, שיגרמו להם לשכוח שגם הם היו פעם מהגרים.

הבלדה "The Valley" מתארת התחלה שיש בה מן התום , שחר של יום חדש בארץ חדשה. "הסתכלו בידיהם/ הסתכלו מסביב/ והם נראו מרוצים/ ממה שהם מצאו.../ כאן בעמק/ לחם על השולחן/ עובדים במהלך היום/ כל עוד אנחנו מסוגלים/ ירוק הוא העמק/ כחול הוא הלילה/ מחוץ לצללים/ ואל תוך הלילה".

"ירוק הוא העמק" - כשפולי רומס ודורס את המדשאה של כריסטופר ואישתו, ומחסל "כל פרח מזדיין שהיא שתלה", הוא רומס את ההתחלה החדשה של כריס. את העמק הירוק והפרטי שלו. והנה כריס שוב קורס לאלכוהול, מבלי שמישהו מחבריו יתפוס אותו נופל. להפך, הוא הופך למופע הבידור המרכזי שלהם, ושותל בעצמו שוב את זרע המוות, כשהוא מבזבז את חייו של ג'יי.טי דולאן האומלל, שק החבטות המנוח שלו. זה העמק שלו. אבל לא משנה כמה עצים הוא ינסה לשתול בגינה, הוא בחיים כבר לא יגיע לארץ חדשה ומובטחת. כי גם אם לא פולי הוא שיחריב אותה, זה יצר ההרס העצמי של כריס, המקביל לזה של אביו הרוחני טוני, שידאג לזה בעצמו.

"עובדים במהלך היום/ כל עוד אנחנו מסוגלים" - עבודת הפיצרייה "המחורבנת" של איי.ג'יי, אחרי שארוסתו עזבה אותו, היא כל מה שנשאר לו בחיים. אבל הפיצרייה היא לא מקום בשביל אחד כמוהו, בן למעמד המלוכה של המאפיה. לא כשהילדים של קרלו ופטסי עושים באותו הזמן בוחטות מהימורים. וכשהם מציעים לאיי.ג'יי להצטרף הוא אומר שהוא לא טוב בהימורים. כמו האב כך הבן, עוד סגירת מעגל למורשת ה"גנים הרקובים". אבל איי.ג'יי מתחיל להבין. זו הדרך בה מעמד המאפיה הגבוה מסתדר. לגנוב עבודה של אנשים אחרים – כמו שעושה פולי הקטן לאל, חמו של כריסטופר. "עובדים במהלך היום - כל עוד אנחנו מסוגלים", כי כמה כבר הוא יוכל לעבוד במשהו עממי, כמו הפיצרייה ממנה הוא מתפטר. שותפו לעבודה צועק לו: "אבל אתה המנהל!". ושוב, כמו האב כך הבן, איי.ג'יי אמור להיות מלך הטירה שלו, אבל לא מסוגל לנהל אותה.

"כל עוד אנחנו מסוגלים" - כי כמה עבודת כפיים אמיתית יכולים הילדים של טוני, פטסי וקרלו לבצע? את הכפיים שלהם הם יפעילו בשביל לשבור למישהו חסר אונים את הצלעות, אבל לא בשביל משהו אחר.

"כאן בעמק", בארץ החלומות הפרטית אותה הם בנו, יש "לחם על השולחן". או לייתר דיוק פרנץ' טוסט. כשאיי.ג'יי חוזר הביתה, אחרי שהסיע בעצמו את חוטפי ויקטור, מחכה לו אוכל על השולחן ומשפחה מחייכת ומאירת פנים. זה מזכיר את שובו של בובי בקאלה לחיק משפחתו האוהבת אחרי הרצח הראשון שביצע, ארבעה פרקים אחורה. גם איי.ג'יי וגם בובי חוזרים אל השפע, הפנים המאירות והכל טוב. שניהם שייכים לפן המגושם של המשפחה, שעד לא מזמן לא הוכיח את עצמו כשייך לחבר'ה הקשוחים. ואיי.ג'יי לא רצח – טכנית . אבל מעשית הוא סייע לרצוח את הנשמה של ויקטור חסר האונים, וכך עבר טקס חניכה מזוויע משלו. איי.ג'יי התעורר לחיים. והערנות הזו גורמת לכרמלה וטוני להחליף מבטים מרוצים כאומרים "איזה יופי, הילד חזר לעצמו". אבל איך אומר עוד קודם טוני למלפי כשזו שואלת אותו אם הוא באמת מכיר את הג'ייסונים כשהוא מתאר אותם כ"שאפתניים, מאושרים". "אני יודע מה שאני רואה!" הוא עונה. וזה מבהיר הכל, לא? טוני לא רואה כלום.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully