האמן 17: שחר מרקוס

יש לו צורך להחיות חפצים דוממים, הוא שונא אמנות שמסתפקת באסתטיקה וחושף שלדים בארון: הוא סטרייט, רומני ורודף בצע

מיכל וילצקי

אמן המיצג שחר מרקוס (36), מציג בימים אלה את התערוכה "נצח דק" בגלריה "החדר", המבוססת על מיצג בו הוא יוצק הטבעות של כפות רגליו של על גבי תבניות מתכת עמוסות במלח. בנוסף לתבניות הנושאות הטבעות אלו, מוצג בגלריה תיעוד וידאו של המיצג, ועבודת וידאו נפרדת בה מרקוס פוסע באיטיות במימי ים המלח, לבוש בחליפת עסקים.

עוד בוואלה! NEWS

ומה נעשה אם מעכשיו תמיד נהיה לבד בבית עם הזום?

לכתבה המלאה

ים המלח

חום אימים, מקום שבו המלח הופך לשמן, שורט וחותך בבשר. הגיהנום בהתגלמותו בשבילי. מראה ענקית שאפשר לצעוד עליה לעבר האינסוף. תוך כדי עבודה התוודעתי לתהליך של ייבוש ים המלח מסיבות מסחריות. אם לא נשמור על ים המלח כולנו נוכל ללכת על המים בקרוב.

פרפורמנס

עבורי פרפורמנס הוא התחלה אמצע וסוף. מיצג הוא דרך החשיבה שלי: יש לי צורך להחיות כל דבר, גם חפצים דוממים או דברים שהם לכאורה חסרי משמעות. המיצג מחיה דברים מבפנים. תפיסת האמנות שלי היא של התרחשות חיה שלא ניתן לשעתק או לשחזר אותה אלא רק לחוות אותה בזמן אמת.

פאתוס

מבחינתי פאתוס אמנותי זה דבר מבורך במינון הנכון. אני לא דוגל באמנות נטולת פאתוס. פאתוס הוא כלי שצריך לדעת איך להשתמש בו באופן הנכון. הוא יכול ליצור הומור, אירוניה ואמירה.

הומור

דבר מבורך שלא נעשה מספיק. אמנים שמתיחסים לעצמם ברצינות יתרה זו מכה.

האמן

אמן הוא כל אחד שמגדיר את עצמו כאמן. אבל זו לא השאלה הנכונה. מה שחשוב הוא לא מי האמן אלא איזו אמנות הוא עושה.

אמנים משפיעים

תמר רבן, דני זקהיים, פיטר גרינאווי, ביל ויולה, מרסל דושאן, חזי לסקלי, וים ונדרס.

דני זקהיים

יש בינינו מעין קשר מיסטי עקב העובדה ששנינו נולדנו באותו תאריך (13 במאי) בהפרש של 13 שנים, והשנה מלאו 13 שנים למותו. התערוכה שלי בגלריית החדר מתיחסת לגוף עבודותיו של דני ומושפעת מהן. במובנים רבים דני היה מאוד שונה ממני. לעבודות שלו יש לוק אחר, פיזיות שונה. אבל מבחינה רעיונית יש לנו קווים משותפים חזקים.

אמנות גרועה

אני שונא אמנות חקיינית. אמנות שלא אומרת שום דבר, אלא מסתפקת באסתטיקה. אמנות שמביכה אותי מהסיבות הלא נכונות. לעיתים קרובות זה קורה כשיש טקסט חלש בתוך העבודה, כי טקסט הוא מדיום בפני עצמו. הרבה פעמים אמנים שלא שולטים במדיום הזה משתמשים בו והתוצאה מגוחכת. דבר דומה מתרחש כאשר אמנים שלא תופסים שהמדיום של מיצג דורש למידה, נסיון ותרגול, מבצעים עבודות בוסר שלא היו מרשים לעצמם להציג במדיום אחר.

אמנות טובה

אי אפשר להגיד את זה במילים. זה בלתי ניתן להגדרה. בראש ובראשונה אמנות שלא משאירה אותי אדיש. אמנות שמצחיקה אותי, אמנות שגורמת לי לשים את עצמי בתוך עבודת האמנות, שמזכירה לי חלקים מהחיים שלי, שמפתיעה אותי.

שלדים בארון

אני סטרייט, רומני ורודף בצע.

תיק עתונות:

המיצבים של שחר מרקוס ידועים בנטייתם לאקסטרים: במיצג soak (שנערך באירוע ארטפוקוס 4), לדוגמא, הוא שהה במיכל תחת שולחן מלא בתפוזים, בעוד שקבוצת שחקנים סוחטת מיץ תפוזים שנוזל על גופו העירום. במיצג "דינמו" שנערך ב"אמנות הארץ" האחרון ברידינג, הוא רץ על מסלול ריצה מול מאוורר שהופעל על-ידי מנוע המחובר לגופו שלו, ולבסוף - מיצג בו הוא כוסה בעטיפות שוקולדים, קשור עם קבוצת שחקנים לשולחן התלוי באוויר, כשמידי פעם בפעם השולחן מהפך ויושביו תלויים כשראשם כלפי מטה.

במיצג האחרון שלו, שנערך בגלרית "החדר", רמת הריגוש המיידי נמוכה יותר: מרקוס יושב על כיסא עץ גדול למדיי, בעוד ששחקנים הלבושים כעובדי מעבדה מחממים תבניות עמוסות מלח, ומניחים אחת אחר השניה תחת כפות רגליו. הטבעות כפות הרגלים על גבי המלח נשמרו בגלריה, חלקם באקווריומים עם חומר משמר וחלקם בחלל הגלריה, והפכו לחלק מהתערוכה הנוכחית "נצח דק".

מלבד האסוציאציות של מלח כחומר משמר, של ים המלח כים המוות, והליכה על המים כאיזכור לישו שהלך על מימי הכינרת וכו, מציג מרקוס גם שאלות לגבי דמות האמן: השימוש בטביעת כף הרגל, הוא ספק בדיחה על הטבעת כפות ידיהם של סלבס בשדרת הכוכבים בהוליווד. " 'נצח דק' עוסקת בהנצחה, ושואלת שאלות על מושג ההנצחה", מסביר מרקוס, "אני מנסה לחשוב מהי הנצחה של אמן. אמנים תמיד שואפים להשאיר אחריהם 'ירושה'. מיצג הוא חד-פעמי, הוא לא משאיר אחריו עקבות ושאריות. אחת מהשאלות היא מה יכול להיוותר אחרי אמן מיצג, שפועל בעיקר עם הגוף".

ייתכן שאחת מהתשובות של מרקוס לשאלה, היא נוכחות בולטת יותר במיצגים של עצמו. בעבר הציג מרקוס בשיתוף מיצגנים שונים, כשהוא עצמו מכוסה או מוסתר בדרכים שונות. במיצגים האחרונים הוא נוכח יותר: "בעבודות החדשות אני 'שחר מרקוס' באופן יותר מובהק, בניגוד לעבודות קודמות שתפקדתי כ'אמן' שנמצא על במה. זה תהליך שאני עובר עם העובדות שלי. אני רואה את זה כהתקדמות קדימה, לאו דווקא באופן שאני יכול להסביר עכשיו. אני כל הזמן חושב איפה לחדש, להתפתח ולא לחזור על עצמי".

מרקוס עשה דרך מפותלת עד שהגיע למיצג. הוא התחיל את דרכו בלימודי תואר ראשון בבלשנות, דרך תואר שני בתולדות האמנות. מפגש עם עבודותיה של אמנית המיצג הבולטת, תמר רבן, עצר את ההתקדמות שלו במעלה הסולם האקדמי וגרם לו להצטרף לצוות המיצגנים שעבד איתה על הופעה לפסטיבל ישראל: "המעבר למיצג הרג לי את הקריירה כי תכננתי ללכת לדוקטורט, והאקדמיה הפסידה. שני התחומים הם תשוקות שלי, אבל האמנות שואבת עוד ועוד".

מה אתה חושב על המקום שיש בעולם האמנות בארץ לתחום המיצג?

"יש בארץ סצינה חזקה של מיצג. אני מאוד מרוצה מהכמות בה הוא מוצג. זה לא אמור להיות סוג של מיינסטרים. אמנים בארץ קופצים מהר למים ועושים מיצג. במיצג, אם העבודה לא טובה, הקהל מרגיש את זה מהר מאוד. כמו כל בתחום אחר, כדי לעשות פרפרמנס טוב צריך להתמחות בזה תקופה ארוכה".

מי הקהל של העבודות שלך?

"כל מי שמתעניין וקשור לאמנות לתרבות. אני חושב שהעבודות שלי מאוד קומוניקטיביות. אני לא חושב שמישהו רואה עבודה שלי ומרגיש שהיא מנסה להתחכם או להתנשא. את העבודות אני עושה בשביל עצמי, לא בשביל קהל. אני מאמין שאם אני שלם עם העבודה, הכל יסתדר. אני לא מאמין שאמנות צריכה להיות למתי מעט, או למביני עניין. לא צריך לשאוף להצרה או להרחבה של קונצנזוס. עבודות אמנות דומות מאוד לבני אדם: לפעמים הם קומוניקטיביות, לפעמים הם סגורות עם עצמן. לאמן יש קודם כל מחוייבות לעצמו".

"נצח דק", שחר מרקוס, גלריית החדר. 2 ביוני עד 14 ביולי 2007.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully