זה טוב, זה אושן

"אושן 13" מקבע סופית את הסדרה של סטיבן סודרברג כקבוצה של סרטי נוסחה. סרטים שעשויים - אולי יותר מכל סרט אחר שיצא בשנים האחרונות - כפורמט שהעלילה שנוצקת פנימה פחות חשובה מהמבנה הכללי, האריזה והאווירה. סרט שהלוקיישן (וגאס), הלייף-סטייל והדינמיקה בין הדמויות - לצד הדינמיקה הברורה בין קבוצת השחקנים שמגלמת אותן לבין הבמאי סודרברג - הם שהופכים אותו למוצר מוצלח ומהנה. כלומר – נוסחתי, במובן הכי חיובי של המילה.

חבורת ה-11 בראשותם של דני אושן (ג'ורג' קלוני) וראסטי ריאן (בראד פיט) חוזרת לפעול, כאמור, בלאס-וגאס, כור מחצבתם (מקום ההתרחשות של הסרט הראשון, לפני שנדדו לאירופה בסרט השני) וכנראה אותו מרכיב במתכון של סודרברג שהופך את הסרט לכל כך קו?ל. לאחר שאיש העסקים הקרימינלי והאכזרי וילי בנקס (אל פצ'ינו, שלא מאכזב) מרמה ופוגע ברובן (אליוט גולד), המנטור של ראסטי ודני, החבורה מתארגנת מחדש כדי לפגוע בו חזרה.

בניגוד לסרט כמו "שודדי הקאריביים 3", קל יותר לסלוח ל-"אושן 13" על חורים ועיוותים בעלילה. וכאן יש המון. ברישול מכוון, נעות הדמויות במבצע מורכב להריסת שמו הטוב ועסקיו של בנקס, כשממש לא ברור איך הן מצליחות לעשות זאת ואיך הדברים פשוט מסתדרים. נכון, המוטיב הזה היה קיים גם בשני הסרטים הראשונים, אך כאן הוא כבר סוג של פארסה (נסלחת ואף משעשעת). "אושן 13" הוא הסרט הקליל ביותר בסדרה ובוודאות המצחיק ביותר בה – כשהמשקל הקומי עולה על כל טון אחר שמוביל אותו. סודרברג לא חוזר על הטעות של הכנסת מערכות היחסית הרומנטיות והדרמה כמו ב"אושן 12", החלק החלש מבין השלושה.

הבחירה התסריטית הכי בולטת בהקשר הזה, היא הוצאתן של כל הנשים מהמשוואה. אין ג'וליה רוברטס או קתרין זיטה ג'ונס, אלא רק דמות משנית שמתפקדת כאתנחתא קומית - העוזרת החרמנית של בנקס, אותה משחקת אלן ברקין. ברקין אמנם מתאחדת עם פצ'ינו לראשונה מאז "ים של אהבה", אבל מושפלת למדי, כמיטב המסורת של "הזקנת" שחקניות בגיל העמידה בהוליווד, מעבר לגבול הטעם הטוב. אם נשים את הרחמים על ברקין בצד, הבחירה בקאסט על טהרת הגבריות הוכיחה את עצמה – התמה השלטת חוזרת להיות כבוד בין גנבים – וגברים – והעובדה הזו מסייעת לו להפוך לקומדיה כל כך מוצלחת.

בכלל, נראה ש"אושן 13", מבין השלושה, משרת באופן המוצלח ביותר את תפקידו כמחווה ל"ראט פאק" המקורי של סינטרה (שמוזכר לא פעם בהמלך הסרט) וחבריו, שהמציאו את דמויות חבורתו המקורית של אושן. לאורך כל הסרט יש אווירה של "החבר'ה עצרו לכמה ימים להצטלם לסרט והם בעיקר עושים פאן". שלא תטעו – לא מדובר בזלזול. סודרברג מפצה על החורים בעלילה עם ההקפדה הטכנית המפורסמת שלו – בעיקר עם הצילום המבריק שלו עצמו – ועם עוד פסקול גאוני מאת דיוויד הולמס, שמצליח לשחזר את אווירת הסיקסטיז בווגאס ועדיין לנצוץ מחדשנות.

בנוסף, המשקל שהוטל על שני הכוכבים הראשיים, קלוני ופיט, בשני הסרטים הראשונים, מתפזר באופן שווה יותר בין החבורה, ומסייע בעיקר לשניים אחרים לבלוט – מט דיימון, שלראשונה מנצל את הפוטנציאל שלו תחת סודרברג, וקייסי אפלק, עם סצינות מפילות מצחוק המתרחשות במקסיקו. בשורה התחתונה, זה לא באמת משנה ש"אושן 13" נאמן יותר לרוח שאמורה לייצג את הסדרה ואבדה מעט בחלק השני. מה שמשנה שהוא פשוט בידור משובח.