מייק פאתוס

יש משהו קצת טפשי אולי, שלא לומר מיותר, בלהמליץ על הופעה שכל הכרטיסים אליה נמכרו תוך ימים ספורים, אבל אני יכולה ורוצה להעיד שההמולה מוצדקת. בדרכי הביתה מההופעה של מייק פאטון וכריסטיאן פנס שלשום בברלין, כבר חשבתי איזה חפצים יקרי ערך אני יכולה למשכן כדי לקנות כרטיס לתל אביב, ומה הסיכויים שלי למצוא מישהו שיהיה מוכן (ברוב תמימותו – סאקר) להיפרד מהכרטיס שרכש מבעוד מועד.

את מייק פאטון כמעט שאין צורך להציג - אחד הקולות הבולטים והנדירים במוזיקה האלטרנטיבית מאז 1985, שנה שבה הקים את Mr Bungle המיתולוגית. Faith No More היתה הלהקה שהפכה את הקריירה שלו מגדולה לענקית, אבל בעיני ובעיני רבים אחרים, היא רחוקה מהלהיות הפרויקט המורכב או המעניין ביותר של האמן הכל כך מוכשר הזה.

מי שזכה לכינוי "האיש בעל אלף הקולות" ואוהב לעשות שלל מניפולציות שונות ומשונות בכל אחד מהקולות האלה, ומפיק בקלות צווחות של מטאל, ביטבוקסינג, המהומים כנסייתיים וככל הנראה כל דבר שיעלה על דעתו, רחוק מלהיות רק זמר. בין ההרכבים הבולטים בהם השתתף והפיק תמצאו את Fantomas ו- Tomahawk (שמשיקים החודש אלבום חדש), בנוסף לחיבתו לשיתופי פעולה יצירתיים עם מגוון רחב של אמנים מכל קצוות הקשת המוזיקלית, מ- Sepultura דרך Dillinga Escape Plan ועד אמן הנויז המוטרף Merzbow, שלא לדבר על שתוף הפעולה הפורה והמבורך עם ג'ון זורן. אלבום שסיכם את פטיש שתוף הפעולה שלו, היה Peeping Tom הפופי (מדי, לטעמי), שיצא בשנה שעברה ואיגד בתוכו אמנים כמו קיד קואלה, מאסיב אטאק ואף נורה ג'ונס החננה.

הבייבי החדש של פאטון, הוא הפרויקט המשותף עם כריסטיאן פנס, מוזיקאי אוסטרי שפעיל גם הוא כבר מתחילת שנות השמונים, אז ייסד את הלהקה Maische, מהבולטות בסצינת האנדרגראונד האוסטרית בימים ההם. המוזיקה של פנס מתאפיינת בסאונד מלוכלך ומחוספס על גבי מלודיות יפהפיות, באיזון מושלם בין מתיקות לכאב, קרקע מושלמת לפלישה פאטונית, על גבול הפרצה שקוראת לגנב.

על הבמה עולים שני המוזיקאים הענקיים האלה, פנס עם לפטופ וגיטרה חשמלית, פאטון עם שני מיקרופונים ושולחן עמוס פדים ואפקטים. המוזיקה של פנס מכשפת; קשה שלא להשאב לתוכה ולתחושה המוזרה הזאת שבין שינה לאקסטזה. כל כך מורכבת ומרגשת המוזיקה שבוקעת מהלפטופ הבוהק שלו, והוא מלווה אותה עם הגיטרה החשמלית שמוסיפה את המרקם המיוחד הזה שלו. פאטון מצרף לתמונה הזאת את הכלי מספר אחת- הקול שלו - מעין ביטבוקסינג מעוות, צעקות, המהומים שמשתנים עם נגיעות בגרוגרת - כל הדברים האלה שאולי לפעמים נדמה שכל אחד יכול לעשות אותם, אבל אף אחד לא יכול לעשות ככה. כשניסתי לדמיין לפני הקונצרט איך הוא יישמע, אני חייבת להודות שדמיינתי את הקול של פאטון קצת יותר דומיננטי. קיוויתי לתצוגה של הוירטואוזיות והשליטה שיש לו בקול שלו, כמו בהופעות עם ג'ון זורן, למשל, וזה אולי הדבר היחיד שקצת אכזב, אם להגדיר את זה ככה, אבל למילה אכזבה אין ממש מקום כאן.

השניים מתואמים היטב, כל אחד מרוכז לחלוטין בעשייה שלו, אך הסנכרון ביניהם מדהים, ולראות כמה ששניהם נהנים מהיצירה שהם טווים על הבמה - מהצבעים והעומק שלה - זו פשוט תחושה מדהימה.

הם כבר לא ילדים. פאטון הוא כבר לא הפרובוקטור שמחרבן על במות או משתולל עליהן כמו לפני 10 שנים. בחיי, הוא אפילו קצת השמין (לפחות הוא השאיר בבית את רשת השיער שלוותה אותו בטור של פיפינג טום). אבל הוא עדיין מייק פאטון, ויש לו את הנוכחות הכריזמטית הזאת ואת החצאי חיוכים הכמעט זדוניים הללו, שממיסים לבבות ויש לו את החותם המיוחד שהוא משאיר בכל מקום בו הוא דורך. לראות אותו על במה, בכל הרכב שהוא, זה תמיד מדהים, גם אם זאת הופעה של שעה בלבד.

מה לעשות, כשזה נוגע לפאטון הדעה שלי בכלל לא משנה – הקהל הישראלי חולה לו על התחת ולי נשאר רק להודות ללבונטין 7 ולאוזן השלישית (שבהופעה תחגוג 20 שנה לפעילות המשובחת שלה) על כך שהם דאגו שוב גם למיעוטים שכמותי, והביאו איתו את Fennesz – יוצר רב פרויקטים בעצמו, עם פרופיל נמוך משל פאטון, אך עם לב ששוקל איזה 19 טון יותר. ביחד יש להם פרויקט חדש, ואלא אם כן תהיה הפתעה ענקית – ההופעה הבודדת שלהם בתל אביב תהיה שונה לגמרי מכל מה שמעריצי פאטון מחכים לו.

Christian Fenneszהוא מוזיקאי אוסטרי מוערך שפועל בשלל אזורים שנחשבים ללא קומוניקטיביים בעליל: דרך אלקטרוניקה ניסיונית, נוייז, גיטרות אינסטרומנטליות ועד מוזיקה שהיא על גבול השקט. הכל הולך, העיקר שזה יהיה אבסטרקטי ומיוחד.

כבר יותר מעשור ש-Fennesz מוכיח את הגאונות שלו בעזרת מסכי גיטרות נמתחים ורעשים סטטיים - רוב מי שנתקל בו סתם כך משוכנע שמדובר בשרלטנות מוחלטת, אך מי שעוצר ומתרכז לרגע, לא יכול לפספס את המלודיה שמסתתרת ברקע ואת הקסם שנשפך מהצלילים האלו – לראייה תבדקו את “Endless Summer” של 2001, האלבום הכי טוב שיצא מהז'אנר האליטיסטי (באופן חיובי) של האלקטרוניקה האבסטרקטית.

חוץ מהפרויקט הנוכחי עם פאטון, Fennesz כבר שיתף פעולה עם לא מעט יוצרים, בניהם ג'ים אורורק, אורן אמברכי ודיוויד סילוויאן. בימים אלו הוא הוציא את “Cendre” ביחד עם Ryuichi Sakamoto – אולי אחד מהאושיות היותר ידועות בתחום, איתו כבר שיתף פעולה בעבר.

סאקמוטו עושה ל-Fennesz את מה שעשה ל-Alva Noto: מוריד אותו לעם, אם אפשר להגדיר זאת כך – מוסיף קלידים, מרכך את האווירה והופך את Fennesz לייצור שמצליח לתקשר עם הסביבה – “Cendre” הוא היצירה הכי נגישה ש-Fennesz הוציא לעולם – כן, גם זו איטית, מתמשכת ומופשטת למדי. אך הערפול הקבוע והצלילים הרפטטיביים שכל כך מזוהים עם Fennesz מסתתרים ברקע, כשבחזית יש מלודיות נוגות ומלטפות, שיכולות להיות פסקול מושלם לכל מה ששמחה היא לא המרכז שלו.

יהיה מעניין לראות מה פאטון יוציא מ-Fennesz, אם כי לדעתי, מי שינהל את ההצגה יהיה דווקא השני – פאטון נוהג להתאים עצמו לסביבה, ובנוסף, Fennesz מייצג את קול האוונגארד שפאטון תמיד רצה להוציא. מהאוזן נמסר ש"ההופעה הנה שונה במהותה מקונצרט רוק רגיל. שני האמנים ניצבים מאחורי שתי קונסלות ומשחררים מגוון וירטואוז'י של רחשים אלקטרוניים, קולות, צרחות ולחשים". זה יכול להיות מדהים וזה עלול להתגלות כאסון. אבל מה, לא תלכו לבדוק?

ההופעה תתרחש בבארבי ת"א, יום שבת הקרוב ב-22:00. יחממו המידנייט פיקוקס ויוני סליבר. הכרטיסים נגמרו – אבל זה הזמן לנצל את הקשרים שלכם.