צעירים רבים נוסעים למזרח הרחוק לטיול-אחרי-צבא כדי לחוות "הארה" או לעבור מסע פנימי ולמצוא את עצמם. התערוכה "אני כמו העץ ברמת הדר" היא מה שקורה כשמשוררת וצלמת מוצאות דווקא אחת את השנייה, במהלך טיול בהודו, מטיילות ביחד כמה חדשים, חוזרות לארץ ומחליטות שהדבר הכי טבעי יהיה ליצור יחדיו.
אתי שושני מאחורי העדשה, ושרי שביט מאחורי העט ודף הנייר מציגות 15 כרזות, כשכל אחת מכילה תמונה ושיר, בתערוכה שתיפתח ב-15 ביוני, ב-13:00, בדיזנגוף סנטר.
"האימאג' מתכתב עם האנקדוטה, השיר או הסיפור באופן אסוציאטיבי, כשהצופה יוצר את הקישור בעצמו," מספרת שביט, "הטקסט והתמונה הם דבר אחיד מבחינתנו. התמונות נותנות המון מקום למחשבה ובחרנו להוריד את כותרות השירים כדי שיהיו טבעיים איך שהם, והצופה ירגיש חופשי ליצור שם משלו בהקשר לתמונה".
במשך שנה עבדו השתיים על הבייבי המשותף, אספו חומרים ישנים והחליטו ללכת לחפש לוקיישנים לצילום בעקבות המילים: "הטקסט היה המניע ללכת לצלם. העברתי לאתי סדרות שירים שכבר כתבתי, והיא בחרה את הטקסטים שדיברו אליה. בעצם היא סימנה לעצמה את 15 השירים שהרגישה שהיא יכולה לצלם בעקבותיהם ואז יצאה החוצה עם המצלמה."
"את רוב ימי הצילום עשינו ביחד", שביט נזכרת, "ליצירות העכשוויות הוספנו גם שלוש תמונות שצילמנו עוד בהודו, מגואה, ספיטי וואלי בצפון המדינה על גבול טיבט, ובמרכז הודו. לתמונות המוכנות מהמזרח התאמנו טקסט במיוחד".
אלנבי בלילה
זאת תקופה מוצלחת במיוחד לשרי שביט, סטודנטית שנה ב' לכתיבה יוצרת וקולנוע באוניברסיטת ת"א, שזכתה לאחרונה במקום הראשון בפרוייקט "שירה על הדרך".
השופטים התלהבו משירה "אלנבי בלילה" וקבעו כי: "בשורות ספורות של הסתכלות נקיה וחדה מצליחה המשוררת לצייר תמונה חיה של הסצינה האורבנית התל-אביבית על כל ניגודיה: הצבעוני מול העמום, הקפריזי מול האחראי, החילוני מול הקדוש".
"גם את השיר הזוכה הכנסנו לתערוכה", אומרת שביט, "העבודה על התערוכה התחילה הרבה לפני שהשתתפתי בתחרות, ולשמחתי זה פשוט יצא חופף מבחינת הזמנים, וזה פוש טוב מכל בחינה."
את השיר שנתלה בשדרות רוטשילד פינת רחוב בצלאל יפה, תוכלו בוודאי לראות גם בספר העתידי של שביט, אותו זכתה להוציא במסגרת הפרס בהוצאת "אחוזת בית".