אמריקן קומפורט: דיילי שואו

המנחה, הכותב הראשי והמפיק של "הדיילי שואו" הוא הקומיקאי ג'ון סטיוארט, שמציג את מה שהוא מכנה כ"חדשות המזויפות". למרות היותה תוכנית סאטירה עם נגיעות של נונסנס, מדובר בפועל באחד האמצעים היעילים, החשובים, וכמובן המצחיקים ביותר דרכו יכול האמריקאי הממוצע בפרט, וכל שוכני העולם המערבי בכלל, להתעדכן לגבי הנעשה אצל המעצמה היחידה על פני כדור הארץ.

קרייג קילבורן יצר את התוכנית ב-1996, אבל היא הייתה על המפית עד 1998, וב-1999, כשהחליף אותו סטיוארט, היא שודרגה ועברה למפה. סטיוארט החל את הקריירה כסטנדאפיסט, ואחרי שהנחה מספר תוכנית ב-MTV הגיע לקומדי סנטרל, והפך את "הדיילי שואו" לספינת הדגל של הערוץ. בעצם, ניתן לומר כי התוכנית נולדה עם הגעתו של סטיוארט, ששינה את פניה ונתן לה את הנופך הסאטירי שיש לה כיום.

בשנת 2007 הוזמן סטיוארט להנחות את טקס האוסקר, כשעל טיב עבודתו הדעות היו חלוקות.

"הדיילי שואו" היא תוכנית בת כחצי שעה ברוטו שרצה ארבע פעמים בשבוע. בארצנו הקטנטונת ומוקפת האויבים רק תוכנית אחד בשבוע עוברת את המצור, כשבימי חמישי בשעה 22:00 מביא לנו ערוץ יס סטארז 3 את "המהדורה העולמית", מעין סיכום שבועי בדגש על קטעים מחוץ לארה"ב. משהו כמו קצת תרכיז עם הרבה מים, שזה קצת מתוק, אבל בתכ'לס לא משהו.

התוכנית עצמה, כמו גם הכתיבה בה, זכו למספר רב של פרסי אמי מאז תחילת שנות ה-2000, וכמה מהכתבות שהופיעו בה אף זכו בפרסים עיתונאיים.

עם כל הכבוד לפרסי אמי, זה כלום לעומת המעמד אליו הגיעה "הדיילי שואו" אצל צעירי אמריקה, שרבים יותר צופים בה מאשר בכל אחת מתוכניות החדשות "האמיתיות" - כשני מיליון סך הכל. ההגשה הקלילה מאפשרת לציבורים רבים הרבה יותר לעכל את מאורעי השעה, והפרשנות הנשכנית, הביקורתית, והבלתי מתפשרת לפעולות הממשל, הפוליטיקאים, התקשורת וכו' מסייעת לאנשים אדישים פוליטית לגבש לעצמם איזושהי דעה. ובארה"ב של המאה ה-21 מדובר בהישג מרשים לכל הדעות.

מיותר לציין שכמו כל סאטירה (מוצלחת) אחרת, גם כאן הנטייה היא שמאלה, כשג'ורג' בוש מוצג (בצדק) כליצן השקרן והמסוכן שהוא. כל זאת לא אומר שברק אובמה והילרי קלינטון לא מקבלים על הראש כשצריך, אבל אלו מביניכם שבלילות קרים חולמים על ארץ ישראל השלמה כנראה לא יצליחו להזדהות עם התוכנית.

הדרך המועדפת לצפות בעקביות היא פשוט להוריד כל יום את "הדיילי שואו" מליל אמש, כי מה ששולחים לחברת הלווין זה פשוט לא זה. צפייה יומית, או לחילופין, לראות כמה פרקים פעם בכמה ימים, הופכת במהירות להרגל שקשה (ואף לא רצוי) להיפטר ממנו.

אנחנו בעד עצמנו, כי אנחנו רוצים לחיות במקום בו מנהיג העולם החופשי לא משקר במצח נחושה כל שני וחמישי, בעולם בו סגנו לא יורה לאנשים בפנים (או משקר כל שלישי ושישי), ושר המשפטים של ארה"ב לא מעליב את האינטליגנציה של כל בן אנוש בעל 46 כרומוזומים (ומשקר כל ראשון ורביעי), ובו אין חנופה לבורות האמריקאית, אלא ניסיון להתמודד איתה. אז "הדיילי שואו" מטפלת בכל החומרים האלה בהומור קורע ושנון, וזאת למרות שחייבים לציין שהממשל הנוכחי מתעקש להרים לה להנחתות, ואנחנו כבר לא יודעים אם לצחוק או לבכות.

בפתיחת התוכנית מציג סטיוארט את הגירסה שלו לחדשות, שלצד בדיחות טיפשיות כוללת ביקורת מעמיקה, תוך כדי צלילה עמוקה לנושאים הבוערים, בדרך ששמה ללעג (במתכוון) מקורות חדשות מובילים כמו CNN ופוקס ניוז. אחד הדברים היותר מרשימים ב"הדיילי שואו" היא שסטיוארט לא נותן לאף נושא חשוב לרדת מסדר היום, ומעלה אותו שוב ושוב, בכל פעם עם טוויסט חדש ומפתיע. האמצעי המועדף עליו הוא לתת לפוליטיקאי (לרוב בוש וצ'ייני) להתמודד עם נאומים סותרים שנשא היום ובעבר, או עם חצאי אמיתות ופליק פלאקים אידיאולוגים.

כל זאת מוצג בצורה מבריקה באור מגוחך ומביך. כרזת ה"משימה הושלמה" של בוש מול חופי עיראק מעומתת עם המציאות; ההצהרות שארה"ב לא תעזוב את המדינה "עד שהיא תהיה עיר מקלט לדמוקרטיה וקרן אור שנלחמת בטרור" נפגשות עם הגישה החדשה שגורסת שהצבא האמריקאי ייצא כשרמת האלימות תהיה "נסבלת"; הנאום בו אמר דונאלד ראמספלד שהמלחמה תימשך "עד שישה חודשים" ("אבל לדעתי פחות") נתקל לפתע ביום ההולדת הרביעי של המלחמה, וכו' וכו'.

ולמרות הבוז מכיוונם של אנשי החדשות, הסובייקטים מעריכים את התוכנית, ומגיעים אליה בהמונים, משועי עולם כמו ביל קלינטון, ג'ימי קרטר ונשיא פקיסטן הגנרל מושארף, דרך אל גור, ג'ון קרי, ראשי ממשל לשעבר ונוכחיים, ראשי CIA לשעבר, ועד סופרים, מדענים, אקדמאים, הוגים, וכמובן פה ושם גם כוכבי קולנוע.

לא על ג'ון סטיוארט לבדו עומדת "הדיילי שואו". מסביבו צוות כותבים בחסד וקומיקאים שנונים, שמתמחים בהצגת האבסורדים והסתירות הקטנות, וכמובן השקרים הגדולים. מדובר גם בחממה הפורה ביותר לכשרונות העולים בקומדיה האמריקאית, או אם תרצו, ה"סאטרדיי נייט לייב" של המאה ה-21. "הדיילי שואו" הניבה עילויים כמו סטיב קארל ("בתול בן 40", "המשרד") וסטיבן קולבר ("The Colbert Report), וכשרונות כמו אד הלמס ("המשרד"), ג'ון אוליבר, רוב ריגל, אסיף מנדבי ורבים אחרים.

אחרי קטע הפתיחה של סטיוארט יעלה אחד "הכתבים", בכל פעם על תקן מומחה לנושא ספציפי אחר (מדיניות חוץ, כלכלה, מיעוטים, שחורים, אנגלים, אלוהים, מאכלים מסוימים, ומה לא), והשניים ינהלו דו שיח מוכן מראש, בפורמט של מגיש וכתב שטח, כשסטיוארט הוא כביכול איש החדשות הרציני, והכתבים כביכול נלעגים ופאתטיים בצורה שבה הם מנסים להגן על מדיניות הממלכה. גם כאן הסאטירה עובדת שעות נוספות - בצורה ש"ארץ נהדרת", עם כל הכבוד לו היא ראויה - יכולה רק לחלום עליה.

האויב של התוכנית הן הבורות והטיפשות, והתחושה של אנשים בשלטון שהאזרחים הם גם בורים וטיפשים, וגם חסרי יכולת אמיתית לעשות משהו למען מנהל תקין או כדי לבלום מדיניויות פנים וחוץ חסרות אינטליגנציה מינימלית. ההשפעה של התוכנית על הצופים הקבועים שלה משמעותית, בטח ובטח על נוער וצעירים, שלרוב ממעטים להתעניין בזירה הפוליטית, ומוצאים מקלט בבידור המוני. הפעם, גם לאלו יש בית חם להתעדכן בו על מה שקורה. ושלל סקרים מציגים שהם יודעים לכל הפחות כמו מבוגרים שצופים בחדשות "הרגילות".

אך כמובן צריך לציין שמכיוון שמדובר בכל זאת בתוכנית קומית שעולה בערוץ קומדי סנטרל, מומלץ למי שצופה בה למצוא לו מקורות נוספים לשאוב מהם מידע.

סטיוארט הוא אדם רגיש ואינטליגנטי, ששואל את האורחים שלו שאלות מעניינות ולא חושב בכלל על לכוון למכנה המשותף הנמוך ביותר, לא בצורת ההגשה ולא בתוכן. אבל לעיתים רחוקות הוא יתקוף את תפיסת העולם הכללית של מי שיושב מולו, בעיקר בנושאים כמו דת וכלכלה. כמובן שאין טעם לבוא אליו בטענות, לאור כל הטוב שהוא עושה בעולם, ולאור המחויבות שלו שהאורחים ירגישו בנוח, בעיקר כי מדובר בסך הכל בתוכנית קומית.

בנוסף, לא נעים להגיד את זה בצורה כל כך כוללנית, אבל המעקב אחר הפוליטיקה, התקשורת והבידור האמריקאי בתוכנית נוטע בצופה זר את התחושה (המוכרת לכולנו) שמדובר באומה של אימבצילים גמורים, עם מיעוט אינטליגנטי וקולני. אחרת לא היו להם נבחרים שמתעקשים שההתחממות הגלובלית היא בכלל קונספירציה של ערוץ מזג האוויר האמריקאי. כן כן.

אחת הביקורות כלפי סטיוארט היא שמדובר בסך הכל בבחור ליברלי שמצביע לדמוקרטים, ומכאן הסכינים שהוא תוקע בממשל מונעים מאידיאולוגיה פוליטית. אבל מדובר באמירה קנטרנית וקטנונית של אנשים שאינם צופים בסדרה בצורה קבועה.

כי כשהדובר של הבית הלבן טוען מול המצלמה שמעולם לא אמר דברים הפוכים לחלוטין מול אותה מצלמה (ויש תיעוד!), אז לעזאזל עם ימין ושמאל, מה עם בושה מינימלית? או כששר המשפטים מתעקש (תחת שבועה!) שאינו זוכר דבר וחצי דבר מפגישה מכריעה שקיים עם ראשי משרדו רק חמישה חודשים קודם לכן, וזאת רק כדי לא להודות בפעילות פוליטית לא אתית. או כשהשתלשלות האירועים הזו מובילה את הנשיא בוש לשבח את "הכנות" של אותו שר משפטים. אין ספק, משהו רקוב בממלכת דנמרק.

אנחנו רגילים להסתובב בביצה הפוליטית שלנו ולהתלונן על התפקוד של אולמרט ושות', אבל אחרי צפייה קבועה ואינטנסיבית ב"הדיילי שואו" ניתן לקבוע בצורה חד משמעית שלא משנה כמה כושלת הממשלה שלנו, כמה ח"כים ממציאים תארים אקדמאים - הבזיונות שלנו מחווירים מול אלו שמעבר לים, כי באמריקה, כידוע, הכל חייב להיות גדול ומרשים יותר, גם האבסורד.

תדמיינו פקיד בכיר (לשעבר) אומר בראיון ש"לראש הממשלה יש קודם כל מחויבות למי שהצביע לו", להבדיל ממחויבות למדינה ולכלל אזרחיה, כשהנציג לשעבר של הממשל באו"ם הסביר את דרך החשיבה הזוועתית הזו מבלי למצמץ, אפשר היה רק להודות לאלוהים על כך שסטיוארט היה שם בשביל להאיר את האבסורד שבדבר.

בעוד 20 שנה כשלכולם כבר יהיה ברור שהממשל האמריקאי הנוכחי הוא הגרוע ביותר שראתה המדינה הזו מאז ומעולם - ואולי כל העולם הדמוקרטי - כל צוות "הדיילי שואו" ייזכר כמי שהיה בצד הנכון של ההיסטוריה. אז נכון שחלק גדול מהנושאים לא קשורים אלינו ישירות, אבל בתור אזרחי מדינת בת חסות אמריקאית, חשוב להקשיב טוב טוב לתחלואים שבה, ועל הדרך לפתח חשיבה ביקורתית בכלל.

וכשאחת התוכניות המצחיקות והשנונות בטלוויזיה היא גם אחד מכלבי השמירה האחרונים של הדמוקרטיה והשפיות, זה משהו שבאמת אסור לפספס.

* סייע להכנת הכתבה: ג'ו וולפסון