קול האמת

הרגע יפה ביותר באלבום הבכורה של "השקרנים" נמצא בשיר הרביעי. קוראים לו "מנת יתר", והוא מזכיר לי אגדות אורבניות על אחד מאחרוני גיבורי השוליים האמריקאיים, ג'פרי לי פירס, סולן להקת The Gun Club. בראיון לקראת אלבומם השני, "מיאמי", שאלו את פירס ממי הוא מושפע, והוא ענה: "אם מישהו רוצה שאני אהיה מושפע ממנו - שישלח לי אלבום שלו ואני אשקול את זה".

וכזה היה פירס, משורר שחצן וחסר ביטחון, שהיה מקיא טקסטים ספרותיים-אובדניים כשהוא בקושי עומד על הרגליים. ב"מנת יתר", רוקו, הסולן של השקרנים, נשמע כאילו הוא מתקרב לאותו חבל דק שפירס הלך בו, אותו אזור שגם דני דותן היה משוטט בו באלבום הראשון של הקליק: בין רצינות תהומית, דיכאון קיומי וקריצה כריזמטית, "מנת יתר" הוא רגע מוזיקלי מזוקק שבו כל הניגודים המוזיקליים והאנושיים שנמצאים ב-DNA של "השקרנים" מתפרצים בראש חצי מכוער חצי יפה, ומגלים את אחת הלהקות היחידות בישראל שאפשר להאמין לה. אפילו שקוראים לה השקרנים.

"הבא יהיה יותר טוב" הוא בית ספר בבניית מותג מתריס שהוא גם ידידותי למשתמש: השקרנים מבססים את עצמם במקומות הנכונים כאסתטיקה הקלאסית של הגאראג', עם מוטיבים של לכלוך, הפרשות גוף במידה ועודף מיניות שמתאימה לילדים בני 16, עת גילו את המנעול בחדר והאינטרנט המהיר. אבל כמו שעטיפת האלבום היא ניגוד מוחלט לתוכנו (הלהקה בלוק של הרכב החתונה של כריס אייזק), כך גם השירים החשופים והפרימיטיביים מוזיקלית והפקתית של השקרנים הם בעצם ניגוד לטקסטים בשירים, זריקת חצים על הלהקה עצמה, שאין בעיה רפואית/נפשית שהם לא סובלים ממנה: OCD, היעדר זקפה ("לא מגיע"), נרקומניות, וכמובן, אי יכולת לומר את האמת. הנגינה המהירה והמניירות של רוקו הם בעצם השקר שעומד בבסיס שם הלהקה. הטקסטים הם שיובילו אתכם לאחת מ-17 האמיתות השונות שמקיימות את ההרכב הזה. צריך גם להעריך את השקרנים על הבחירה באמיר קרטס כמפיק מוזיקלי. העבודות של קרטס לאורך כל הקריירה ("רעש" ואלבום הסולו שלו), הם המבוגר האחראי שהאנרגיות של השקרנים זקוקות לו.

אבל למרות הכל, זהו לא אלבום הבכורה המעולה באמת ש"השקרנים" היו יכולים להנפיק. בינתיים נראה שבמאבק הכוחות הפנימי בין האטיטיוד לאותנטיות, השקרנים נותנים משקל יתר לבדיחות. בנוסף, המחוות המוזיקליות של הלהקה לעבר כיוונים רוחניים ("שוכב לי על הגב" של אריאל זילבר), או סתם גחמות ("רדיו קלקר" על פי "רדיו גה גה" של הקווין), מוגזמות ולא נחוצות. ל"שקרנים" יש הרבה יותר מה להציע מאשר ג'סטות ללהיטי עבר. גם אם רוקו הוא עדיין לא ג'פרי לי פירס, האלבום הבא בהחלט יהיה יותר טוב ואם מישהו רוצה שהם יהיו מושפעים מממנו - שישלח דיסקים.

"השקרנים", "הבא יהיה יותר טוב" (נענע דיסק)

גם זכוכית המגדלת המשוכללת בעולם לא תצליח למצוא אלמנט משותף בין הכוחניות של "השקרנים" לקול העמוק-נשבר של ישי קיצ'לס ו"פוריטנים צעירים". למעשה, יותר קשה למצוא הגיון כלשהו במוזיקה שפוריטנים צעירים יוצרים, שהופכת את שבירת התבניות לערך מקודש בכל שיר ושיר: אפילו "עטלפים בעמק", הסינגל – לכאורה - מהאלבום, עתיר במינרלים של מוזרות, שגם ההרכב התאום של פוריטנים, "יאפים עם ג'יפים", לא היה קרוב אליו. ומעבר לעובדה שזה טוב, זה מאתגר ומעניין.

החשיפה העצומה של מעמד הפוריטנים הצעירים לתרבות אלטרנטיבית (מסולסיק ועד יו-טיוב בואך לקולנוע הפיראטי), מעמיד בספק את היכולת ליצור בדל של מקוריות, שאינה מושפעת מכלום. מלבד "הפה והטלפיים", וגם זה בקושי, אני לא באמת מצליח למצוא הרכב אחד שפועל בצורה כל כך אסוציאטיבית (מילים ולחן) ש"פוריטנים" היו יכולים ללמוד ממנו.

לכאורה, האקלקטיות של הפוריטנים באלבום, וגם בתוך השירים עצמם, עלולה ליצור היעדר קוהרנטיות, אבל הציניות החיננית של השירים מבצעת את הפעולה ההפוכה: אי אפשר ממש להפסיק לזמזם את הטקסטים ההזויים של קיצ'לס, או לרצות להתחיל לנגן על טובה. ואחרי שמתרגלים לעולם החוקים של הפוריטנים הצעירים, כמו ראייה בחושך, בולטים ניצני טקסטים שמנסים להגיד משהו: "הרשת לא תגן עלינו מפני חלומות רעים", שר קיצ'לס ב"בוהמה", ואף מצהיר שהוא "זונה של הפלייליסט". הדקדנס של פוריטנים צעירים מוחצן ומעניק לפיזור היצירתי של האלבום את הזהות האמיתית שלו: כן מלחמה בקיץ, לא מלחמה בקיץ, הסוף שלנו לא ממש רחוק. לאלבום קוראים אגב, "האלבום האחרון", ואני חושב שאם תרצו לדעת איך תל אביב וירושלים תיראנה ביום שאחרי, כדאי לכם להקשיב לו.

פוריטנים צעירים, "האלבום האחרון" (משהו על הדרך)