סופר-מן

רשימות מסוג "חמשת הספרים העבריים הכי טובים השנה" מועדות לכישלון, ולכן רשימת המועמדים לפרס ספיר, הפרס הספרותי, הברנז'אי והמוכר ביותר כיום, מלווה תמיד במרמור בעולם הספרותי, על יוצריו, מבקריו וקוראיו. בשנים האחרונות, ובמיוחד בשנה שעברה, נדמה היה שהשופטים היו יכולים לעשות עבודה טובה יותר בבחירת הטוענים לכתר, בגלל בחירות בלתי מוצדקות.

והנה השנה סוף-סוף מוצגת בפנינו רשימה הגונה לגמרי: כל הספרים המרכיבים אותה ראויים, ספר ספר והסיבות שלו. נדמה שהבחירה השנה נעשתה תוך שימוש בבלוטות טעם לא מתפשרות, רעננות ורב-גוניות. אחד מהספרים הוא כוכב אהבת הקהל, שניים מהם הם מתחרים כבדי משקל שכבר זכו כמעט אוטומטית למעמד של קלאסיקה עברית, והשניים הנותרים שהתברגו לרשימה הם שתי הפתעות נעימות של ספרים שבמהלך השנה נחבאו אל הכלים, ועתה מונחים תחת הזרקור המגיע להם.

שתי ההפתעות הן "שחיטה שחורה" של שחר מגן ו"אהבה עברית" של שושי בריינר. שני "ספרים קטנים" שונים מאד זה מזה, אך גם דומים - באיכותם הלשונית, ובכך ששניהם מצליחים להגיד דברים בעלי משמעות בלי התרברבות וראוותנות. בשלושת הסיפורים הקצרים ובשתי הנובלות שב"אהבה עברית" מציצות, ולא מעט פעמים, תובנות בהירות ומדויקות. "שחיטה שחורה", ספר מתח דווקא (בערך), מוכיח שקלילות אינה משמעה בהכרח רדידות, הן מבחינת השפה, הן מבחינת התכנים והן מבחינת שטף הקריאה. "אהבה עברית" יכול לגרום לקורא להזיל דמעה, ו"שחיטה שחורה" יכול לעורר בו צחוק מתגלגל. לדעתי, ספרים שמצליחים לגרום לתגובה פיסית, עמוקה, משחררת - עשו בזאת את שלהם.

אלא ששני אלה צפויים, להערכתי, להשתרך מאחור. שלושת הקליברים הגדולים של התחרות השנה הם "שום גמדים לא יבואו" של שרה שילה (אף שהוא הספר הפחות טוב ברשימה), "הרוצחים" של דרור בורשטיין ו"מחזיר החלומות" של ניר ברעם. הזוכה, אלא אם יהיו עוד טוויסטים בלתי צפויים בעלילת הפרס, יהיה אחד מאלו.

שילה כתבה ספר בינוני, שזכה לתהודה עצומה בזכות תכניו החברתיים שהתאימו למצב העניינים הנוכחי בישראל כשפם לסוציאליסט, בזכות השימוש הבוטה והמתריס בשפה נמוכה (אף שאינה הראשונה שמשתמשת בטכניקה זו) ובזכות יחסי ציבור שזיהו את הסוס ורתמו אותו לעגלתם. שכבות חברתיות שונות בישראל מצאו עניין במקורות העממיים של שילה, ושכחו שהעלילה אנמית למדי ושהטעויות המכוונות בעברית מגיעות בתדירות כה גבוהה, עד שאמינות הלשון בספר נפגמת. נדמה שזהו הספר היחיד ברשימה, שמקומו בה מוצדק בזכות טעמים אחרים, שאינם בהכרח קשורים לאיכות.

ברעם ובורשטיין, שני סופרים צעירים שמוכיחים קילומטרז' ניכר במסלולים למיטיבי לכת בספרות העברית, טיפסו בספריהם על אילנות גבוהים מאד, ולא התביישו לתלות עליהם נדנדנות ואפילו לחטוב חלק מהם ולהפוך אותם לעצי הסקה. הספרים שלהם קשים, מאתגרים, עשירי שפה ומפותלי עלילה.

ספרו של דרור בורשטיין, כשמצליחים לחדור את השכבה הראשונית הקשיחה של הז'רגון הספרותי, של הציטוטים, האזכורים והחיקויים של יוצרי ענק מהעבר ושל הפניות החדות בסיבובי הסיפור, מצליח להיות משועשע, ציני וביקורתי. חווית קריאה שמעניק בורשטיין מגרה ושונה מאד מרוב מה שידענו עד היום, עם הומור כמעט חנוך לוויני.

"מחזיר החולמות" של ברעם מעמיק לא פחות, אולי אף יותר, ונגיש בהרבה. בלי לוותר על משנה פילוסופית מורכבת, על מסר נוקב וחריף ועל הישענות על תיאוריות ספרותיות עצומות בהשפעתן, כתב ברעם ספר קצבי, שנגמע בקלות (גם אם לא בקלילות), ומותיר חותם בל יימחה על הקורא. עם עלילה מותחת, שניכרת בה השפעת ספרי פנזטיה ומדע בדיוני-חברתי, הגיש ברעם לקורא מוצר שהוא לא רגיל לקבל – חומר למחשבה.

ברעם ובורשטיין זכו, למרות מכירות נאות, גם לביקורת רבה בקרב הקוראים שטענו לניכור, התנשאות ובידול של הסופרים מציבור הקוראים, והתכנסותם למעגל מצומצם של יודעי ח"ן ספרותיים, שלא לומר ברנז'איים. הטענות האלו הן טענות שווא: עבורי, המנצח השנה חייב להיות אחד משני הספרים האלו. ספרות, צועקים ברעם ובורשטיין, אינה פשרה, וכותבים עבריים חייבים גם לקרא, והרבה, ובעברית, והקריאה הזו צריכה לקבל ביטוי מופגן בספר. אם עלי לבחור מבין שני אלו, הרי שהנבחר שלי השנה, למרות תחרות קשה שרק מבליטה את הישגו, הוא ברעם עם "מחזיר החלומות".

טקס פרס ספיר ישודר הערב בערוץ הראשון, בשעה 22:00