פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרס ניחומים

      דנה רוטשילד מאוכזבת מהבחירה בשמעון פרס, הפורסט גאמפ של הפוליטיקה הישראלית, כנשיא. זה לא אתה, זה אנחנו

      ובכן, למה לא בעצם? התשובה - הגם שקשה לנסח אותה במילים - ברורה כמו הגיחוך שהמחשבה על זכייתו של פרס עוררה עד עתה בכל בר דעת בחברה הישראלית. פשוט לא. זה לא הוא, זה אנחנו. אין כימיה. אנחנו מאוד אוהבים אותו אבל רוצים לצאת עם אחרים. אנחנו צריכים מרחב, אולי קצת זמן לבד, אולי התנסויות חריגות (קולט אביטל? מאיר לאו?). בסופו של דבר "לא" זה לא. פשוט כך.

      רכוב על מבטא פולני ועל פנסיות מכמה עשרות מוסדות מדינתיים שונים - וזה לא מעט כסף, כשחושבים על זה - ליווה אותנו שימון מהקמת המדינה ועד היום כמין פורסט גאמפ של הפוליטיקה הישראלית. הוא היה שם כשהקימו את המדינה, בתמונות עם בן גוריון; הוא היה כשהקימו את הכור האטומי; הוא הצטלם עם האלופים ב-67 ועם גולדה בשנות השבעים; הוא היה מאחורי הכתף של האינפלציה בשנות השמונים, וסנטימטר מרבין כשחתם על הסכם אוסלו (וגם כשירו בו בכיכר). הוא היה בכל מקום חשוב בכל עת חשובה, אבל הוא אף פעם לא היה "זה", תמיד ליד.

      אם לנסות לשים את האצבע על הפרובלמה, הבעיה של שימון היא שהוא תמיד חושב שהוא טוב מדי. נכון, הוא חתרן בלתי נלאה, אבל זו תכונה בילט אין בכל פוליטיקאי. אבל הדרך שבה הוא מחזיק את הראש כגאה גם כשהוא מתפלש בביבים המעופשים ביותר בהיסטוריה הפוליטית והמדינית של מדינת ישראל (ע"ע התרגיל המסריח מ-90', וכל התרפסות אחרת של פרס בפני החרדים כשדי ברור שהם בזים לו), יוצרת את התחושה שהוא היה הילד הזה שתמיד מתחנף למורה ומלשין על אחרים, ולא מבין למה אף אחד לא חבר שלו, שהרי הוא תלמיד מצטיין.

      וכשם שהוא חש מעצמו, כמו שאומרים היום הצעירים, כך הוא גם בז לנו. ולשותפיו, כמובן. אם לא רצו אותו כראש ממשלה (96'), הוא ינסה כנשיא (2000 ועכשיו). אם לא כנשיא אז כיו"ר מפלגה (97'). אם לא יו"ר מפלגה אז נשיא המפלגה (יוזמה שברק מיסמס ב-99'). וברגע שתצוץ אופציה אחרת הוא לא ימצמץ ויערוק (2006, ל"קדימה"), גם אם הדבר אומר להשליך את ה-מפלגה בה' הידוע (מערך, עבודה, אמת - כולם תחליפים מודרנים שמנסים לשוכך על השם המפורש: מפא"י), זו שהאכילה אותו במשך עשרות שנים, זו שמוסדותיה הפכו אותו למי שהוא. בכלל, הוא איש העולם הגדול, אנחנו קטנים עליו. תנו לו ג'וב בינלאומי וראו אותו מסתובב בעולם, מתחכך בנשיאים ונסיכים, ביורשי עצר ומיליארדרים. עתה - ברגע שקיבל את מה שהוא רוצה מאיתנו הוא יעזוב בטריקת דלת, בוגדני וחמקמק כפי שהיה לכל מי שהתמסר לו במרוצת הביוגרפיה הנפתלת שלו.

      הוא תמיד היה שם, פלירטטנו איתו אבל אף פעם לא רצינו להיכנס איתו למיטה; היה לנו נוח בנוכחותו אבל לא רצינו להתחייב. בסופו של דבר אנחנו יודעים מה טוב לנו. מתנשא, בוגדני - אבל תמיד אופציה. חבל שלא המשכנו באותה מגמת היחסים עם שימון ושלחנו אותו הביתה. מגיע לנו יותר.