פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יומני הסופרנוס 6, פרק 18

      טוני סופרנו חי במרחב הקוואנטי, בין להיות מאפיונר ובין להיות טריפיונר. שאול ביבי עורך טקס אשכבה לכריסטופר

      "למה אנחנו מאשימים מהר כל כך?", שאלה אתמול כרם בשעה 22.35 מעומק צערה על מותו של כריסטופר. היא הלקתה את עצמה על שמיהרה להאשים ולשפוט את כריס, אך לא אמרה "למה אני מאשימה", אלא "למה אנחנו". בכך הטיחה למעשה את השאלה בצופים: למה אתם מאשימים אותנו מהר כל כך, וכיוונה לליבה של הדרמה שמציגה "הסופרנוס": המתח בין האמפתיה שמעוררות הדמויות, לבין היותם מאפיונרים קטלנים.

      רוב הצופים אינם מאשימים את הסופרנואים בדבר ומתרשמים מאוד מחייהם הסוערים והבלתי שגרתיים. אך מהרגע הראשון שלה העמידה "הסופרנוס" שאלה מוסרית: האם ראוי לפתח הזדהות עם ארכי-עבריינים? או במלים פשוטות: האם יש להפוך פושעים לגיבורי תרבות?

      דיוויד צ'ייס אינו מתחמק לרגע מהשאלה. נהפוך-הוא. הוא מערער ומתעלל בצופה, מותח ומותח את השאלה ומגרד את הקרום הפנימי שלה. הוא הציג לא פעם את החבורה כרוצחים מדרגה נמוכה, כבהמות, וכמוגבלים שכלית ורגשית. הוא אינו עושה להם הנחות. מאידך, הוא גם מציג אותם, ואת טוני במיוחד, כאדם מתחבט בעל נפש רגישה, אפלה וחרדתית. אין צורך לחבוט במילים. אתמול, כרבע שעה אחרי שתקע כדור במצחו של אדי המסכן, עיניי דמעו ונשכתי את שפתיי כשכריסטופר נהרג.

      צ'ייס לא הרפה מהמתח הזה לאורך השנים. בקצוות הוא אף נפנף בקלישאות נוסח "כל העולם הזה חולה", כשהציג רופא, דיקן ושלל אזרחים מכובדים כרוצחים, נוכלים וכאבות כושלים, ולכאורה העניק לגיטימציה לסופרנואים. מנגד, החמיר איתם, ואתמול הציג את הדור הצעיר כגזענים נחותים. כאילו אומר: זה העולם, אני מביא לכם אותו כמו שהוא. הביטו בו, הקשיבו לו, התקוממו נגדו, אבל נסו להכיל לפני שאתם מקיאים. כי זה העולם. אל תמהרו לשפוט ולהאשים. כי תפסידו. לא תתפנו לחדור לנפשם של טוני, כריס, פולי וסיל.

      לא תמיד קניתי את זה. בדרך כלל לא קניתי את זה. העולם אולי חרא, אבל רוב בני האדם בעיניי קמים מידיי בוקר ומתכוננים לחיות ביושר. מיעוט הם פושעים ברוטאלים כמו ב"הסופרנוס".

      את מבינה כרם? אינני ממהר להאשים אותך. אף שאת אשה מקסימה, את נשואה למאפיונר - פושע ורוצח, מעלים הכנסות ומסים, גובה דמי חסות, סוחר ברכוש גנוב, שזורק פסולת אזבסט רעילה וטס ללאס ווגאס כדי שצעירה יפה תטחן אותו. אישיות מלאה, מורכבת ומסוכסכת, שעומדת בראש חבורת רוצחים. ומתי שאלה אותי כרם "למה אתה מאשים"? לא אחרי חיסול מיותר או ארוחת ערב משפחתית. אז הייתי מגחך. אלא כשהמסך התכווץ מכאב על מותו של כריסי.

      צ'ייס, כאיש טלוויזיה, עשה מניפולציה ודחק את הצופה לרגע מבחן: האם עכשיו, דווקא עכשיו, כשכריס, מאפיונר ברוטאלי ורוצח, איש שהשתדל בכל כוחו לשנות את הרגליו הבעייתיים, בן להורים מכורים, כשהוא שוכב חשוף בארון מתים, האם ברגע זה מסוגל הצופה לנפנף את אמירתה הכואבת של כרם, "למה אנחנו מאשימים מהר כל כך". לא ידעתי אם לבכות או לצחוק. בכיתי.

      אתה מבין צ'ייס? אני קשוב לדמויות שלך, מבקש לחבק אותם לעיתים, מזדהה עם כאבם, מתרגש איתם וצוחק מהשטויות שלהם, אבל כמה שאני מנסה, אינני מצליח לשכוח במי מדובר.

      האזבסט לא נעלם

      צ'ייס מודע לקיומם של אנשים כמוני. התמונה הראשונה ב"קנדי והיידי" אתמול, היתה של אשפת אזבסט רעילה שגולשת ממשאית ישר לפנים של הצופה. הוא הודיע לי מראש, כי ילעיט אותי בפסולת של "הסופרנוס". יתירה מזאת. בסוף הפרק, אחרי כל המסע, בו טוני מנסח בקול ואומר שרצח חברים וקרובי משפחה, שסלד מכריסטופר ושהוא נגעל מהפסאדה הבורגנית שעוטפת אותו, גם אז מתברר שהפסולת של חייו עדיין מחפשת אתר קבורה מסודר. האזבסט לא נעלם. הוא הסתובב כל הפרק על משאית. צ'ייס רק הסיט אותו מהפנים של הצופה ושפך אותו למעמקי הנהר. שם, נדמה כי המים ינקו את הפסולת שטוני אחראי לה – הפשעים והעוולות. אך למעשה הם מרעילים את המים, מקור החיים.

      צ'ייס הצהיר אתמול: אני מסוגל לייצר אמפתיה לחבורת מאפיונרים קטלנים בלי למהר לשפוט אותם. רק שאת הפסולת הרעילה שהם מייצרים, נותר לשפוך הרחק בנהר, שתעבור איזשהו סינון עד שתגיע למעיים שלנו.

      אני מדבר מהמיית לבי, גדלתי במחיצת פושעים. היו ביניהם שהכו ורצחו אחים, ופגעו בתמימים. מי מהם נהרג בתאונת דרכים או נרצח. חלקם היו נשמות מורכבות וטובות, אחרים מורכבים וחארות. בשנות ה-60 וה-70 הם שפכו את הזבל הרעיל שלהם בשכונה, וכשלא היה מקום יותר, והחברה לא חשבה אפילו לטפל בבעיה, הם הלכו לשפוך אותו רחוק יותר. בשנים האחרונות הפשע שחלחל למערכת האינסטלציה של החברה הישראלית, החל להרעיל אותה.

      האם צ'ייס לקח פיוטה?

      הפרק התחיל כאמור בפסולת רעילה שמזהמת את גופו של מהגר צעיר. הוא זניח, הנער הזה, בעימות שבין פיל ליאוטרדו לטוני. הוא אינו מעניין אותם, יש להם סכסוכים מאיימים יותר להתמודד איתם. "אזבסט", מגחך טוני לכריסי, אחרי פגישה עם פיל. בדקה הבאה, לפני התאונה, כריס מתגלה כהיפוכו של טוני: הוא נוסע ברכב זהה לזה של טוני, רק ששל כריס שחור ושל טוני לבן; כריס מציע להתפשר עם פיל, בניגוד לדעתו של טוני; כריס "נרקומן, שקרן וחלש", דברים שאי אפשר לומר על טוני; וכריס אימפולסיבי.

      אחרי שהשוני בין השניים תומצת, כריס התהפך עם הרכב וטוני, ספק מתוך רחמים, ספק עט על ההזדמנות, קוטל אותו בסצינה שחרוטה בי. טוני מודה שמותו של כריס הקל עליו, אך טקסי ההשכבה של כריס ושל נוצ'י מעיקים עליו. הוא טס לעיר החטאים, לדוגמית של "פחד ותיעוב בלאס- ווגאס". הוא נפגש עם שרלילה של כריס, למהדורה שניה של הסיפור עם אדריאנה. הפעם טוני עומד במבחן. במהלך חקירה נפשית וטיפול פסיכולוגי, יש והאדם עומד במצבים שחווה בעבר, ושב להתמודד איתם אחרת. טוני פונה ביוזמתו ומספר ליפהפייה שכריסטופר מת. הוא מספר לה את האמת, קובר את כריסטופר מול עיניה וגם אינו שוכב איתה.

      אצל הפסיכולוג, איי.ג'יי אומר בדמעות, שבעולמנו "צריך להיות מטורף, כדי לא להיות בדיכאון". המצלמה עוברת מיד לאבא שלו טוני, שבולע פיוטה כדי להיטרף לרגע ולהניח לדיכאון. הטריפ עולה לו, הוא מקיא, השטן מבצבץ לו על מכונת הימורים, הוא פונה לרולטה, ומרוויח הון כשצעירה יפה דבוקה לו לשרוול. הוא צועק "הוא מת". כמה סצינות קודם הוא הסביר לדר' מלפי, שכריסי היה מכשול והנה עכשיו, אחרי שמת, השתחרר ממנו, מהמועקות שהעמיס עליו, והוא זוכה במשחק רולטה ועולם חדש נפתח בפניו. נמצא גם פתרון לפסולת האזבסט הרעילה והיא נשפכת לנהר.

      בקצה דרך במדבר נוואדה, כששמש מטפסת וזורחת מאחורי צוקים חשופים, הוא מניף ידיים, זוכה בהארה וצועק "אני מבין". לדעתי, יש לתרגם "I get it" מפיו של מישהו על פטריות הזיה, כ"אני קולט", או כ"אני תופס". אבל כנראה שהמתרגם לא בלע מימיו פיוטה. כי בני אדם על טריפ אינם בקטע של להבין, אלא יותר בלהרגיש, לחוש משהו באינטואיציות, לקלוט דבר מה שאינו ניתן לתרגום ממשי - תחושות אופוריוניות בדרך כלל.

      אבל מה טוני קלט כשהשמש עלתה? כנראה לא משהו שהולך להאיר את העולם. יש טריפיונרים שבעקבות הארה התיישבו בהתנחלות, יש כאלה שהצטרפו ל"אנרכיסטים נגד הגדר", כאלה שהוציאו דוקטורט במתמטיקה והיו שאושפזו בבתי חולים. טוני כנראה תפס משהו קטן, על עצמו. לא סביר שצ'ייס יתלהב כמו צעיר על חוף בקוסטה ריקה ובפרק הבא יגלה את התובנות המרעישות של טוני.

      בכל זאת, מה טוני תפס? אולי דבר מאוד פשוט: הוא צועק "אני מבין", אחרי שכל הזמן ביקש להיות מובן. שהעולם לא סב סביבו, ושהמצוקות וההגנות שלו אינן מצדיקות אותו ואת מעשיו. שהעולם קצת יותר קוואנטי ממה שהוא חושב. שהוא אדם אחד במרחב עצום. קשה לקבל את זה, אבל זאת הקלה גדולה, וטוני התעסק כל הפרק אתמול בתחושת הקלה. אולי. אולי הוא קלט, שמודעות מתישה לעצמך ולסובב, לחרדות, לחורים ולבורות באישיות, עשויה לגאול פחדים ותסכולים. היא מקלה. היא מאפשרת לפעול מתוך מודעות, חופש ובחירה. אולי. אולי טוני קלט, ששום דבר אינו מאיים בעולם יותר ממה שבפנים - אם זה חופש מלא או חרדות מאיימות, אם אתה מאפיונר או זרוק על חוף בגואה. ושצריך להיות קצת מטורף כדי לתפוס את זה.

      מה שבטוח, אחרי טריפ בא הדאון ובפרק הבא יידעו הצופים אם צ'ייס לקח פעם פיוטה.

      ברכת הגומר

      כ-15 שנה אני יושב מול מחשב, עורך וכותב, ולמעט פעם פעמיים, לא הגבתי לטוקבקים. חלקם מרחיבים ומעמיקים, חלקם פוגעניים ומעליבים. אלא שכמה מהטוקבקים למאמריי על "הסופרנוס" כה ענייניים, שממש מבקשים לנהל דו-שיח נעים, ואני חש שמן הראוי להתייחס אליהם.

      שתי טענות מרכזיות עולות מהטוקבקים: "פספסת משהו" והשיפוטיות שלי. על האחרונה עמדתי. קשה לי לחזות בהזדהות ובאהבה חסרת תנאים לפושעים. "אני מבין", אבל קשה לי. גם בעניין ה"פספסת משהו" תשובתי אינה מורכבת - אני משתדל להיצמד לציר ולרעיון מרכזי. כך, שפרטים מסויימים, וב"הסופרנוס" אין כמעט פריים אחד מיותר, אינם נכנסים לרשימה, לא משום שלא הבחנתי בהם, אלא כי הם מסיטים אותי מהעניין שביקשתי להבהיר.

      ואה, עוד משהו. כתבה שפורסמה ב"הארץ" יום אחרי שידור הפרק האחרון בארצות הברית, הודיעה שהיא מכילה ספויילרים, זכתה למעט טוקבקים וירדה מהר מהאתר. ריגש אותי לגלות שרוב צופי "הסופרנוס" מבקשים לספוג את החוויה במלואה ולא לגמור מהר.