תמיד היה לי קשה עם יואל הופמן. השפה החידתית והדחוסה, אי הבהירות שבסיפור ובהתרחשות (אם יש כאלו בכלל) והצורה המיניאטורית הקטועה, כל אלו תכונות שמתאימות יותר לשירה מאשר לפרוזה. כמה וכמה פעמים ניסיתי, בעיקר כאתגר אינטלקטואלי, למצוא איזה פשר משמעותי כלשהו בספריו של יואל הופמן ניסיתי ונכשלתי. וזה לא נעים, כי הופמן יוצר 'נחשב' ואם כך אז בטח יש שם משהו, ולא נעים להיות היחיד שלא הבין מה. לכן ספרו החדש העמיד בפני פיתוי יוצא מן הכלל.
הספר, שכותרתו היא Curriculum Vitae ופירושה 'קורות חיים', עושה רושם של ספר שבא לספר סיפור. הייתי בטוח שספר שנקרא כך חייב להעמיד איזו עלילה, כי איך אפשר לספר קורות חיים אחרת? לכן קיוויתי שאת הספר הזה אוכל להבין ביתר קלות.
ואולי כאן הכשל שלי האם באמת ניתן 'להבין' חיים? האם תמיד תימצא הנוסחא שמצרפת יחד שנים ואירועים ובסוף מצמיחה איזו כוונה או משמעות סופית? והאם אין הדבר הפוך האדם הוא שנמצא בתהליך סיזיפי של חיפוש משמעות שמקום שהיא לעולם נעדרת ממנו?
"מה שהגיוני בעולם", כותב הופמן, "זו רק התפילה ברוך אתה אדני אלוהינו. לא מפני הדתיות. אלא מפני הצלילים שכל אחד מוליד בתורו את הבא אחריו" (קטע מס' 60). גם בחיינו, היחס בין רצף האירועים וההיגיון שביניהם הוא מקרי בהחלט, ואולי זה מה שהופמן מחפש לחשוף. במבט ראשון, הצלילים, המילים והמשפטים שמהם הופמן מרכיב את קורות חייו אינם כלל כאלו המאפשרים איזו הסתכלות כוללת, אך ממבט שני, מעמיק יותר, אולי דווקא הסתכלותו של הופמן, שתמיד מאתגרת את החיפוש אחר רצף והגיון, היא זו שנאמנת יותר למציאות חיינו.
חיים, צינוביץ'
במקום לזהות איזה "סך-הכל" או לזקק איזו הרמוניה של הגיון, ניצבים במרכז הספר רגעים גבישיים של חיים חשופים שהופשטו מהם כל השכבות הפרשניות ואנו מסכלים עליהם באופן ישיר ובלתי-אמצעי. "אפשר לכתוב רק דרך אי-כתיבה. כשדברים באים מן הכיוון ההפוך" (קטע מס' 83). הופמן מבקש להגיע אל הבלתי אפשרי לכתוב כמו מי שלוקח ספר גמור והוא פורם את חוטיו ומפרק אותו לעמודים נפרדים ופורש אותם על משטח באור השמש. כך, הסיפור האחד הופך להיות דברים רבים. ואולי עובדה זו מאפשרת להבין מדוע כמעט לכל אורך הספר מכנה עצמו הופמן 'אנחנו'. כי האני הוא למעשה הקולקטיב הקטן ביותר, מצבור של דברים שאינם תמיד עולים בקנה אחד.
ישנה בספר דוגמא נפלאה לדרך בה הופמן רואה את הכתיבה הרגילה שכנגדה הוא יוצא: "החיים, חשבנו לעצמנו, עשויים שקלא וטריא. נושאים ונותנים. באים והולכים ואין לדבר סוף. ראינו את מדורי הספרות שבעתוני סוף השבוע והבנו שאנשים בונים סביב צערם ספור. כמה מהם מסתפקים בריאליה וזהו. אם מישהו אומר איפה החולצה שלבשתי אתמול הם כותבים: ראומה, היכן החולצה שלבשתי אתמול [ומוסיפים "הוא אמר"]. אחרים נותנים לנו מעט תקוה כשהם מסימים את הספור במלים כמו "ומן המזרח כבר עלה האור הראשון" (קטע מס' 62).
הופמן מחפש את הדברים שהם לכשעצמם, קונקרטיים וללא מעטה של משמעות או פירוש, כך הוא כותב: "אלו הם זכרונות ילדות. כמו שזוכרים סיר לילה או קרש כביסה או מדרגה שבורה" (קטע מס' 55). אבל דברים קונקרטיים יכולים ללבוש ולפשוט צורה גם הם ולהתלבש בתוך דברים שהם יותר גדולים: "אדם נושא לאשה אשה ואשה נושאת לאדם אדם ומים הם מיסוד המים ואויר מיסוד האויר כמו שפעם, בעיר שקרויה מריפורט, בחוף המזרחי של אנגליה, ראיתי מזח ישן ובית שהיו, בדיוק מושלם, מה שהם" (קטע מס' 65).
הופמן אינו מאמין לספרות כאחת שחושפת משמעות והוא גם אינו מאמין בעצמו כאחד שמעניק אותה, אלא הוא משתמש בהם כדי להתערטל מהם מכיון שהם הדברים שמכשילים אותו כשהוא מחפש את הממשי. כך הוא כותב על עצמו: "הילדה הקטנה סיון היתה שם וגם יואל הופמן שחומק ממני וחוזר וקשה מאוד לעמוד על טיבו" (קטע מס' 28) או במקום אחר, לקראת סיום הספר, הוא כותב משפט קצרצר ששומט את הקרקע מתחת לכותרת 'קורות חיים': "באנו אל הספר הזה קטנים ועכשו אנחנו גדולים. ולמדנו לשקר" (קטע מס' 84).
בסופו של דבר גיליתי שגם בספרו החדש של הופמן לא אמצא את מה שחיפשתי פשר, משמעות, הגיון, אבל מצאתי כמה וכמה מילים ומשפטים שמסבירים לי מדוע.
"Curriculum Vitae ", יואל הופמן, הוצאת כתר