שמחת בית התועבה

בראיון מסוים שנתנה גלי עטרי לפני שנים, היא התבטאה לגבי סצינת העירום בהשתתפותה ב"דיזנגוף 99" של אבי נשר כך: "הייתי רוכשת את כל העותקים של הסרט ומשמידה אותם". הוגן לציין כי שינתה את דעתה חזרה במשך השנים, אך נציין גם שמלבד הסצינה הזו, בה היא מתגפפת בחליפת יום הולדתה עם ענת עצמון, לצהלת לבו של גידי גוב, זכורה היטב גם הסצינה הלסבית בין לירז צ'רכי לבין נטע גרטי ב"סוף העולם שמאלה" של נשר, השלאגר הגדול של הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות (450 אלף צופים). זכור גם העירום. ב"הסודות", החדש של נשר, יש שוב סצינה לסבית, ושוב שתי שחקניות צעירות שחושפות את ערוותן בשם האמנות. נכון, אין שום פשע בבחירה של נשר. תבנית מטרידה? יש גם יש.

ושימו לב, אין מדובר כבר בצעירים פוחזים שמגלים את נפלאות העיר הגדולה, או צעירות שמחפשות שייכו?ת בדרום הנחשל של שנות השישים, זה כבר עלול לשעמם. כאן, בלב העלילה שכולה בעולם החרדי, העירום הנשי הוא במקווה האר"י הקדוש בצפת, והסצינה הלסבית בחדר של נערה בבני ברק. יש שיתענגו על מראה הפולקע, יש שיחטפו שוק. ולא סתם שוק, שוק לשבת.

ומדוע להתעמק כל כך בזוטא הסמי-פורנולסבית הזו? כי הסודות אינו סרט רע, זה אחת. ושתיים – אותו עירום ואותה לסביו?ת הורסים לטעמי את בסיס העלילה עצמה, ואת כל האפיון שעליו אמורה להישען הדמות הראשית, זו של נעמי (אניה בוקשטיין). על אף המגרעות שנגלות כבר בתחילתה סרט, המסע של נעמי מרתק, וכך גם המפגש שלה עם מישל/מיכל (מיכל שטמלר המצוינת). ואז מגיע המקווה. שטמלר ובוקשטיין מתפשטות, חושפות את עופריהן הזקורים על רקע הירח החיוור. המצלמה משייטת בנינוחות מטרידה על מבושיהן. קאט, עוברים למים. חייבים עוד הצצה על הערווה. מזל שהמים צלולים יחסית.

סיפור "הסודות" מתחיל עם מות אימה של נעמי. היא מבקשת מאביה (ספי ריבלין), רב ליטאי נחשב, לדחות את נישואיה לארוסה (גורי אלפי) כדי לנסוע ולהתחזק בדת במדרשה לבנות בצפת. האג'נדה הסמויה של נעמי הייתה רוצה לשאוף למעמד של רבנית וגדולה בתורה, ולא סתם אשת איש להגנית כאחותה (עלמה זק). בצפת היא פוגשת שלוש בנות שיהיו שותפותיה לחדר – מישל הפרובוקטיבית. דתייה מצרפת שאמנם לא מבקשת לחזור בשאלה, אך היא נון-קונפורמיסטית ופרועה. היא תהיה שותפתה העיקרית למסע אותו היא עוברת; סיגי (דנה איבגי) היא חוזרת בתשובה עם מטען שלילי עמוק מהעולם החילוני; ושיינה (טלי אורן) היא אתנחתא קומית מהלכת על עודף משקל.

הארבע יכירו בעיר המיסטית צרפתייה על ערש דווי (פאני ארדן) וייצאו איתה למסע מסוכן של ניסיון לתקן את נפשה ולהציל את חייה. המסע הזה אמור לשקף את השאיפות הסמויות של נעמי, שגם מוצאת אוזן קשבת אצל אם המדרשה הפמיניסטית-בסתר (תיקי דיין המעולה), ויביא אותה לקונפליקט עם משפחתה ועם העולם בו היא חיה.

אז מה כל כך מציק בבחירה הלסבית של נשר והתסריטאית שלצדו, הדר גלרון? שבניגוד לשני הסרטים שצוינו מעלה, שם זה היה נראה כמו סתם עוד שטיק למשיכת קהל, כאן משמשת המשיכה של נעמי למישל כיסוד מהותי בהתפתחות של הדמות. האם דמות של נערה דתיה, שהשאיפות שלה הן להידמות לגברים בכל הקשור ללמידה ועיסוק בתורה, חייבת ללכת עד הסוף ולהיות "גבר"? עצם הבחירה התסריטאית הזו הופכת את היחס לדמויתיהן של נעמי ומישל, לטעמי, מפמיניסטית לשוביניסטית. שלא לדבר על הדרך בה הופכת מישל את עורה בבת אחת והופכת מנון-קונפורמיסטית לבחורה שרק רוצה "שידך" רגוע, שישלוף אותה מהמסלול המטורף שנעמי מבקשת לצעוד בו איתה. בין לבין, מקומות שאמורים להיות הליבה של הסרט, כמו התיקון במקווה, מתערערים בשל הבחירה למקד את המצלמה שוב בפות צעיר ופותה; או בשל טונים אובר-דרמטיית, כמו בתיקון שבו יוצאת דמותה של סיגי נגד החבורה.

"הסודות" מחדד את התובנה שאיתה יצאתי מ"סוף העולם שמאלה" – אבי נשר של העשור הנוכחי הוא קולנוען מצוין, אך במאי בינוני. הסרט מהודק, בנוי לעילא ומלוטש בכל פריים ופריים. למעשה, השחקנית הכי טובה בו היא העיר צפת עצמה, שנראית מרתקת ומכושפת מבעד לעדשתו של נשר. אך הפתרונות התסריטאיים שלו שבלונים ומאכזבים, ובימוי השחקנים לקוי. כל דמות בסרט מתנהלת בטון שונה לגמרי, וקשה לחבר בין דמויות המשנה של דנה איבגי וטלי אורן, למשל, שלא לדבר על הפספוס עם פאני ארדן, שנראית חסרת אוריינטציה לחלוטין בתוך האנסמבל של נשר. גם הדמות של ינקי הקלייזמר, למשל, משוחקת נהדר על ידי אדיר מילר, אבל לא מתחברת לי בשום צורה עם דמותה של מישל.

דווקא משום שב"הסודות" יש יותר איכויות מ"סוף העולם שמאלה", שגם בו (כמו גם בסרטים אחרים של נשר) הייתה עבודה של אנסמבל רחב לצד השקעה ניכרת בצדדים הטכניים, התחושה של היעדר חיבור נכון בין כל חלקי הפאזל צורמת עוד יותר. לבד, חלק מהשחקניות והשחקנים של נשר וחלק מהאלמנטים הטכניים, מצליחים לתת את התפוקה. אך כמרקם אחד – הם פשוט לא. גם הפסקול מצוין, רק שרובו מתאים לסרט אחר לגמרי - עם טונים דרמטיים מוגזמים המתעצמים על רקע דיאלוגים שחלקם מימיקה מינורית. ועדיפה כבר המימיקה, כי בתוך מעטפת הסיפור השאפתנית והמעניינת, חלק מהשיח בין הדמויות הוא פשטני וחסר עומק באופן מקומם.

מכלול עשייה מוקפדת, כשמלבד הליהוק העשיר, הצילום המשובח, העריכה מצוינת והתאורה יצירתית, ניתן לציין גם את השיווק המעולה, לוקחים את "הסודות" מלכתחילה כברת דרך לא מבוטלת. בדרך הזאת, הוא יכול להיות סרט שיזכה להצלחה לא רעה בישראל (הימור שלי: 100,000 צופים), להצלחה נאה בחו"ל (הצצה לאחת הערים העתיקות בעולם, לקהילה דתית וסגורה, בה עושות שתי בחורות נאות נעים בגב אחת לשנייה? מה רע), אך המגרעות שלו והבחירות של נשר כבמאי ותסריטאי גורמות לי שוב לסלוד ממנו. חבל שהפעם האכזבה הייתה כרוכה בציפיות גבוהות יותר.