לבנים בלבד

נהוג לייחס לווייט סטרייפס את תחיית הרוקנ'רול של תחילת שנות ה-2000 – הסיפור ידוע: הגיטרות היו פאסה, ביטים ממוחשבים שלטו בכל, ולהקות כמו הסטרוקס והווייט סטרייפס החזירו עטרה ליושנה, כשהם מוכרים אלבומים שמבוססים על פשטות ודיסטורשן כאילו אין מחר. לווייט סטרייפס אפילו לא היה באס – רק ג'ק ווייט על הגיטרה ומג ווייט על התופים – DIY עד הסוף.

אווירת הגאראג' הזו התקיימה בשלושת האלבומים הראשונים והמעולים שלהם, אך השניים האחרונים, “Elephant” של 2003 ו-“Get Behind Me Satan” של 2005 אמנם היו אלבומים טובים ומצליחים, אך הם פנו לאזורים אחרים לגמרי – אמנותיים יותר, יומרניים יותר, מגוונים יותר.

ככל שהווייט סטרייפס גדלו, כך ג'ק ווייט הגדיל את המעורבות שלו בתעשיית המוזיקה – הפיק מיליון הרכבים, רובם מעיר מוצאו דטרויט, ניגן עם אלפי להקות וחווה הצלחה נוספת, עם ההרכב השני שהוא חבר בו, The Raconteurs. היהירות שנשפכת ממנו גרמה לחשוב שסתם להיות כוכב לא מספיק לו – הוא רוצה להיות הדמות הכי מהותית ברוק העכשווי. הניסויים המוזיקליים ושלל הגימיקים שהוא תמיד דאג להצמיד לוויט סטרייפס (מהות היחסים שלו ושל מג, צילומים רק באדום-לבן-שחור, ההתעקשות להישאר בלי באס וכו') רק חיזקו את הטענה שג'ק רוצה שידברו עליו.

עכשיו מגיע האלבום השישי של הווייט סטרייפס, “Icky Thump”, והוא הולך להשאיר את ג'ק בשיחות חולין של המון אוהבי מוזיקה – הפעם לא בגלל חדשנות או גחמות מאגניבות – כי מאלו אין הפעם יותר מדי. אלא בגלל שהוא פשוט מצוין, אוכל את שני האחרונים כבר בשיר הראשון. אפילו אותם גימיקים שהוזכרו למעלה כבר לא קיימים פה: כבר ידוע לכל שג'ק ומג לא אחים ושג'ק נשוי למישהי שהיא לא מג, ועטיפת האלבום בכלל לא משתייכת לסטייל הקבוע של הלהקה.

הקומוניקט מבטיח שמדובר "באלבום הכי בומבסטי שהוויט סטרייפס אי פעם הוציאו" והוא לגמרי מקיים. הצמד אולי עבר ללייבל הענק וורנר ברוס והקליט לשם שינוי באולפן טכנולוגי למדי (וכנראה בגללו הם כל כך התאהבו בטכנולוגיה, והחליטו להוציא את האלבום החדש לא רק ב-CD, אלא גם על דיסק און-קי מעוצב), אבל הסאונד שלהם חזר אחורה – לגאראג', לדיסטורשן ולרעש.

“Icky Thump” הוא ללא ספק האלבום הכי קשה של הווייט סטרייפס. תוסיפו לבכורה ול-“White Blood Cells” סינתיסייזרים מוזרים וגיטרות א-לה לד זפלין, שלא לדבר על עזרה טכנולוגית שיודעת להבליט בדיוק את הרעשים הנכונים – מדובר באלבום ביתי, רועש ומלוכלך ובו בזמן מלוטש להפליא. אלבום שאסור להאזין לו ברקע, אלא רק בווליום מלא. אלבום רוקנ'רול לפנים.

שיר הנושא, שהוא גם הסינגל הראשון וזה שזכה לפתוח את האלבום, הוא קטע מבריק, עם ליין הקלידים הכי מיוחד שיש, ואנרגיות שלא היו לוויט סטרייפס מאז “Fell In Love With A Girl”. אפילו מסר פוליטי-חברתי יש בו, בקשר ליחס האמריקאי למהגרים: "אמריקאים לבנים / מה / אין לכם משהו טוב יותר לעשות / אולי תבעטו את עצמכם החוצה / גם אתם מהגרים". מיד אחריו יש עוד שני קטעים מוצלחים: “You Don’t Know What Love Is (You Just Do As You’re Told)” שמוכיח שוב שלוויט סטרייפס יש את שמות השירים הכי שווים בעולם (אה כן, וגם הטקסט של השיר מצוין), ו-“300 M.P.H. Torrential Outpour Blues” הרגוע יחסית, שמזכיר לנו את החיבור של הווייט סטרייפס לפולק ובלוז.

הסינגל השני, “Rag & Bone”, הוא קטע כיפי למדי שמסופר על ידי שני שודדים המגולמים על ידי מג וג'ק; “St. Andrew (This Battle Is In The Air)” הוא הרביעי מכל השירים של הווייט סטרייפס שבהם מג בפרונט, והפעם היא משתלטת על מנגינה כאילו-סקוטית בספוקן וורד מהוסס; “I’m Slowly Turning Into You” המשובח נכתב בהשראת רעיון של מישל גונדרי, שביים לא מעט קליפים של הווייט סטרייפס בעבר. גונדרי פנה לג'ק עם רעיון לקליפ וג'ק כתב את השיר בהתאם. אין מה להגיד, שילוב כוחות מרשים.

ויש גם קטע אחד נוראי – את “Conquest”, שיר שבמקור שייך לפטי פייג', לא הצלחתי לשמוע יותר מפעמיים. מדובר בשיר הכי מ-כ-ו-ע-ר שנאלצתי להאזין לו בשנה האחרונה – ואני שמח להגיד שהוא היחיד שהייתי מוציא מהאלבום. אבל לא אתפס לקטנות – “Icky Thump” זה אלבום שכל מי שאוהב גיטרות חייב לעצמו. אם אתם בקטע של שירים טובים, אז זה בכלל האלבום בשבילכם.

הווייט סטרייפס, “Icky Thump”
Warner Bros.