מדושני

לפני הרבה שנים התיישבתי לראות טלוויזיה מול שידורי הערוץ הנסיוני. האלטרנטיבה לרוממה היתה "בוננזה" במידל איסט או שידורי התעמולה הפוסט ציוניים בעברית באדיבות ערוץ 6 של הממלכה ההאשמית. מי שלא צפה בטלוויזיה חיפש בספריות הווידאו עותקים של "מת לחיות", כרטיסים ל"פילהרמונית בפארק" או עותקים גנוזים של התרגום הישן ל"שטן במוסקבה". תרבות, חברים. היתה לנו פעם מדינת תרבות. ואז פרץ ערוץ הקליפים הנסיוני ועמו המהפכה.

ניסיון לעשות טלוויזיה במושבה היהודית בארץ ישראל היה הזוי כמו ריבוע המשולש. עד שהגיע המעגל. הנוסחה הספיקה מאז להפוך לחומר חובה ב"מבוא לתקשורת המונים" - קוקסינל+פוליטיקאי+זמר+דוגמנית+דויד קריבושי+מגיש מדושן עונג = תפיסת נלסון בצוואר של אלוהים. גם את החיקויים והקונטרות המצ'וקמקות אתם בוודאי זוכרים - רפי רשף (איזו מהומת אלוהים עוררה התוכנית הראשונה שלו), אמנון לוי (איזו מהומת אלוהים עורר משחק "האמת והשקר"), כולנו היינו מרחק החלטה נואשת של אורי שנער מ"ג.יפית מארחת".

אבל משהו עצר את הסחף. הציבור (אלה "ההמונים" מ"תקשורת ההמונים") קלט את הקטע, ואחרי חמש עונות רייטינג מטורף התחיל להשתעמם מפיסטוק עצמי לדעת. אבל המנחה המדושן (ההוא מהנוסחה המנצחת) התעקש. היתה לו נוסחה מנצחת, והרכב מנצח לא מחליפים. מגע מידאס, תרנגולת שמטילה ביצי זהב, ממש שרון וכסלר להמונים. עד שזה בא - הברוטוסיות של הציבור לא הכזיבה. המלך נפל שדוד לרגלי ההמונים. אותם המונים להם בז כל כך, מעליהם התנשא ביהירות דעתנית, רבע ירון לונדונית. במקום משחק שחצני עם המשקפיים - המנחה המדושן החליף טי שירטים שחורים. כל זה היה לפני שהמציאו את יאיר לפיד.

כמו לואי ה-16 שהובל אל הגרדום, משתומם ("אבל נתתי להם כל מה שרצו!"), כך הובל המדושן אל גיליוטינת המדרוג שקבעה: ערפו את ראשו. עליזה ברחה מארץ הפלאות ו"יש מכבי - יש חברים" נשמע כמו תחילתו של דיון פוליטי מעמיק. המדושן נזרק לכלבים. מעמדת המנהל, השריף בעל כוכב הכסף, מלך הגבעה, הבריון השכונתי, הוא בעט את עצמו החוצה בתואנה של מיצוי ("לא הייתי צופה בתוכנית שלי, בשום פנים ואופן", התוודה). ואז, במקום להביט אחורה בזעם, למלא את פיו במוחטה עסיסית ולירוק לעבר הנתינים שבגדו בו, הוא החליט לחזור.

כמו כוהן דת לא מעודכן הוא חזר להגיש מהדורת אקטואליה יומית. משוכנע שהציבור יקנה כל מה שיגישו לו - בתנאי שתהיה עליו חותמת של "זוגלובק". הוא חזר לנקנק אותנו. אבל המספרים נקנקו אותו. "לא טרי", קבעו התחקירים. "לא ראוי למאכל אדם", קבע משרד הבריאות. "הביתה!", פסק יובל נתן. ואז המדושן, כמו אנסטנסיה, בתו של הצאר ניקולאי, המשוכנעת שרוסיה מחכה רק לה להכתירה לקיסרית, חזר. והפעם, להציל את ספינת היומן הטובעת של ועדות השידור העממיות על שם מסעודה. אבל גם כאן, אבוי, אותה התוצאה. העם היושב בציון העדיף את אורית לביא נשיאל. הוא לא האמין שספרי הערוץ הראשון ידפקו לה פן כל כך מוצלח. נפל שדוד ביד נערה. סיסרא המסכן.

ובמקום ללכת הביתה, לחכות לטלפון מעמוס אטינגר ולמינוי למנכ"לות המקומון "מה בקיסריה", הוא העדיף לחזור. הפעם כבר למשבצת לפי מידותיו. "המטבחון 2" קוראים לזה, ולא שוכחים להוסיף: "עם דן שילון". כדי שהדור שלא ידע את זלמן שושי לא ישגה באיות שמו. ד-ן ש-י-ל-ו-ן. אין דבר עצוב מלראות מלך נופל. מלך גאה הופך לשחקן אנמי, חסר רלבנטיות, במשחק שפעם הוא קבע את כלליו. אבל כנראה שהוא זקוק לזה. כנראה שהוא זקוק לאקט היטהרות נוסף - הזפטה הסופית - שתבהיר לו שמה שהיה חלף-עבר. "שמור את זכרונותיך" שר פול סיימון, "הם כל מה שנותר ממך". מלך מלכי המלכים מטאטא את הקפיטריה, בכל יום שבת בבוקר, בערוץ שגם הוא תרגם את המילה "היבריס" לעברית. האלים לא שוכחים. הם גם לא סולחים. הם מוצצים ממך את טיפת הגאווה האחרונה, עד שתאמר, "מודה אני". ותוסיף בהכנעה, "הייתי חרא להרבה מאוד אנשים". ברקע תוכל לשמוע את צחוקו של הגורל. מתגלגל.