בדיקת שטן

לילדים של היום יש את מאי כמיקל רומאנס וכל יתר להקות האימו כדי לספק להם את השילוב בין אייליינר שחור לדם טרי ואת התכנים הרומנטיים-פטאליים-מורבידיים שכל טינאייג'ר באיזשהו שלב זקוק להם. הם כבר ממש לא צריכים את מרילין מנסון. אבל הוא – לזכותו או לגנותו - ממשיך בשלו.

אם הביטלס היו יותר גדולים מישו, מרילין מנסון היה יותר גדול מהשטן – אבל זה היה מזמן. אי אפשר שלא לתהות האם תאריך התפוגה של מנסון לא היה אמור כבר להגיע. עבר כבר איזה עשור מאז “Antichrist Superstar” – האלבום השני שלו, וזה שהכתיר אותו כנציג השטן עלי אדמות - ו”Mechanical Animals” – בו הפך מיצור אפל לחייזר-אנדרוגיני וגלאמי עם ציצים, שיער אדום ופלטפורמות.

אבל מנסון לא מתייאש. הקריירה שלו כבר ידעה עליות ומורדות. אחרי הטבח בתיכון קולומביין בליטלטון קולורדו, שבוצע על ידי שני נערים שהעריצו אותו, הוא סומן כאויב הציבור מספר אחת בארצות הברית והמכירות שלו צנחו פלאים. אך גם ההתאוששות לא איחרה לבוא עם “The Golden Age of Grotesque”, האלבום האחרון שלו, בו הוא הצטרף לחגיגות "מולאן רוז'" ועלה על טרנד השואו-גירלס/ בורלסק/ קברט/ סטריפטיז שכלל, במישמש מעט מקושקש, נערות קנקן פריזאיות, מופעי קברט גרמניים, דוגמניות פין-אפ אמריקאיות וכו'. הוואריאציה הדקדנטית והגרוטסקית של מנסון התמקדה באסתטיקה של רפובליקת ויימר, ששלטה בגרמניה בין שתי מלחמות עולם. את מרבית הקישוטים הגותיים הוא השאיר מאחור, ביחד עם ארוסתו לשעבר, רוז מק'גאוון.

התדמית החדשה של מנסון לוותה גם בבחורה חדשה – חשפנית העילית, מלכת הביריות והנוצות, ומובילת טרנד הבורלסק, דיטה פון טיז. בינתיים הזוג הספיק להתחתן ולהתגרש ולאלבומו החדש מגיע מנסון, כמו שהוא אוהב להגיע לאלבומים חדשים – עם מערכת יחסים חדשה ומתוקשרת.

הקטע עם הבחורה החדשה של מנסון, השחקנית איבן רייצ'ל ווד, הוא שגילו כפול מגילה - הוא בן 38, היא בת 19 – עובדה שהוא כל כך מבסוט ממנה שהוא החליט לשים אותה במרכז היצירה החדשה שלו. אם עד עכשיו מנסון היה שליח השטן, כוכב גלאם פוטוריסטי ומנחה קברטים בברלין של שנות ה-20, עכשיו הוא הומברט הומברט. עם חברה Barely Legal על הזרוע, מקווה מנסון להמשיך לזעזע. כמו האקסיות שלו, גם הילדונת החדשה שלו – שטוענים שרומן שניהל איתה בזמן שעוד היה נשוי לפון טיז היה הגורם העיקרי לגירושיו - לא נתברכה ביותר מדי בושה.

השוס של האלבום החדש הוא הסינגל “Heart Shaped Glasses” והקליפ המלווה אותו. הרעיון לשיר נולד אחרי שאיבן רייצ'ל ווד באה לביתו יום אחד במשקפי שמש בצורת לבבות, כמו אלה שעל הפוסטר של העיבוד הקולנועי של סטנלי קיובריק ל"לוליטה" של נבוקוב. מנסון הסתכל עליה ואמר לה: "אל תשברי את לבי ואני לא אשבור את משקפי הלבבות שלך". וכך נולד השיר.

הגירסה המלאה של הקליפ, אותו ביים מנסון ביחד עם ג'יימס קמרון ("טיטאניק"), נפתחת בסצינת אהבה בין בני הזוג, כולל אנחות קולניות של הילדה. שערוריה-זוטא פרצה בעקבות השמועה שלא מדובר בסימולציה של יחסי מין אלא בזיון אמיתי. נכון שזו סצינה נועזת מאוד, אבל מנסון לא אוהב להמציא גלגלים, אלא לאמץ את מה שטוב בשבילו מהמלאי האינסופי של התרבות הפופולרית. בתור מי שבנה קריירה שלמה על טריקים שלמד מאליס קופר, קיס, מלקולם מק'לארן, דיוויד בואי, אוזי אוסבורן, טרנט רזנור, אביב גפן ואחרים, גם בקליפ החדש הוא לוקח מן המוכן. דמותה של הלוליטה השרמוטית בקליפ לא רחוקה מזו של הנערה המפתה בקליפ הלוליטאי המכונן, “Cradle of Love” של בילי איידול מ-1990; הסצינות בהן ווד ומנסון מתחרמנים כשהם מלאים בדם מזכירים את האסתטיקה של "קארי" של בריאן דה-פלמה; וסצינת הסיום, בה הזוג קופץ עם האוטו מצוק, באקט מתריס של "אנחנו נגד העולם", לקוחה כמובן מ"תלמה ולואיז".

מנסון יודע מה לקחת מאיפה, וזה עובד. וגם השיר עצמו הוא שיר אייטיזי מצוין. ההרכב של מנסון באלבום השישי הוא מצומצם במיוחד: רק האיש עצמו והמולטי-אינסטרומנטליסט טים סקולד השוודי, שהצטרף ללהקה עם עזיבתו של טוויגי רמירז ב-2002, ובאלבום החדש דופק סולו גיטרה מורחב בכל שיר ושיר. מלבד הסינגל יש באלבום עוד כמה שירים ראויים, כמו “Putting Holes in Happiness” (בו דופק סקולד סולו א-לה סלאש) והבלדה העצובה “Just a Car Crash Away” (הפעם סולו הגיטרה מיותר).

האלבום החדש הוא מינימליסטי וצנוע יותר ממה שרגילים לקבל ממנסון, אבל חוץ מההבדל הזה, זהו עדיין אותו גות'-גלאם-מטאל פופי וסולידי. באשר לפרובוקציות, גם שם אין חדש. לזווית הפדופילית הוא מצרף הפעם קצת זיוני שכל על "עליזה בארץ הפלאות" (זה עבד יופי לג'פרסון איירפליין, סוזי והבאנשיז ועוד מיליון להקות אחרות, כך שלא פלא שמנסון ממהר לאמץ את הקטע), קצת קניבליזם (שם האלבום מושפע לטענתו מסיפורו של הקניבל הגרמני ארמין מיוואס שקצץ את הזין של בן זוגו, נישנש אותו ביחד איתו, ואז רצח אותו ואכל אותו), קצת ערפדים, מוות, רצח, קברים – כל השטויות הרגילות.

הייתי אומרת שמנסון איבד את יכולתו להפתיע, אבל מצד שני, מעולם לא הייתה לו אחת כזאת. הוא פשוט ממשיך לספק את הסחורה המנסונית הרגילה בתקווה שיש קונים. כנראה שהסיבה היחידה שהתאריך שלו לא פג זה כי הוא כמו חלב עמיד.


מרילין מנסון, “Eat Me, Drink Me” (הליקון)