אוי א-בלוך

    "הרגלים רעים" החדש של יוני בלוך, הוא גם אלבום די סתמי וגם אבן דרך ברוק הישראלי. שרון אריאלי הוא גם כוכב נולד

    שרון אריאלי

    הצורך של מבקרי התרבות הישראלית לנתח/להשפריץ מילים על האלבום החדש של יוני בלוך, לא נובע מאג'נדה מוזיקלית טהורה: החל מלפני כחודש, בלוך איננו עוד מוזיקאי ככל המוזיקאים. בלוך ינוקא הוא חלק ממה שכבר מזמן הונצחה כ"נקודת האפס" הקולטורה הישראלית, הלא היא "כוכב נולד". על כן, עם הישמע הצליל הראשון של "הרגלים רעים", אלבומו השני של בלוך דנן, כל ניד וניע ממנו עומד למשפט ויבותר לאלף חתיכות. זאת מכיוון, שכאשר בלוך שם עצמו במרכז פאנל השופטים, ימינה מצביקה ושמאלה ממרגול, הוא הביא על עצמו נקודת מבט ביקורתית חדשה: הוא כבר לא רק מוזיקאי, אלא הוא בורג מרכזי ומזוהה בתעשייה – ועוד תעשיית הכוכבנות – ועל כן מותר לצלוב אותו, או לאהוד אותו, בהתאם לזהותו החדשה.

    זו, אגב לא פעם ראשונה של בלוך בעסק הזה: הרי עוד בטרם הוציא סינגל בודד, היה בלוך לניצן הראשון של תהילה בנוסח שנות ה-2000, עם החשיפה המוגברת לה זכה דרך אתר "במה חדשה". המזל של בלוך, מסתבר, מכה פעמיים: עד שגימיק אחד הספיק להישכח, בא אחר שכוחו כפול ומכופל, ואין דין ישיבה בצד המאסטרו מול עמך ישראל כדין מאות מעריצים שמאמינים בבלוך כתשובה האינטליגנטית ליובל מנדלסון.

    לכן, עוד לפני שאפשר להגיד מילה אחת רעה או טובה על "הרגלים רעים", בלוך מקבל יחס ברמה אחרת, וזה הישג לא רע בכלל לאמן בן 25 עם דיקציה בעייתית וסקס אפיל של כתבת צבע מאת שרי רז, שנמצא, תכל'ס, רק אחרי אלבום בכורה ("אולי זה אני") שנשמע כמו להקת בתולים תיכוניסטית בנשף הסיום.

    קוקו בלוך והיתושים

    האלבום עצמו נפתח בהתקפה מאסיבית ומעט היסטרית על אותו דימוי של בלוך, שבו התפלש בשנים האחרונות, כנער תם חמוש נעלי בית בצורת ארנבות: בלוך בא להחריב את תדמית הילד הטוב, ואין כזעקה בריאה כדי להרגיש קורט קוביין. מדובר בשני שירי דיסטורשן חריפים בהם בלוך נחשף ככותב מילים שנון ומודע לעצמו, ששר מצד אחד על כך ש"הרגלים רעים לא משתנים" ("הרגלים רעים"), אבל "עושה מה שאומרים לי כמו תמיד" ("חמאה", שמושפע עמוקות מהקאנטרי-פאנק של הביל"ויים, והוא גם השיר הטוב באלבום). אך במשך כל החלק הראשון של האלבום, הקריצה המילולית של בלוך נבלעת באובססיה לקרב הרוק'נ'רולי, וזה בעוכריו.

    אבל לא צריך להיות שופט בכוכב נולד כדי לשים לב שבלוך הוא לא זמר עם מנעד קולי שמביא את השליכטה, והרבה למטה מכך. ההפקה המוזיקלית השטחית של בלוך עצמו (ראבאק, המוזיקה הישראלית נולדה עם השירה מחוץ לנגינה באופן גנטי? עוד פעם יהודה עדר מפיק שירה?) גורמת לשיר אפי כמו "בדרך לגיהנום" להפוך לגיהנום עצמו עבור המאזין הממוצע, שלא מבין מדוע כשהמערכת בווליום 4, המשטרה מצלצלת ומבקשת להנמיך.

    אחרי "הצגה יומית" האלים והפסיכי שכתב גלעד כהנא, בלוך קופץ לצד השני של האלבום, בו הוא מחליף את מעיל העור והג'ינס הקרוע בחליפה ועניבה: בלדות מופקות ומעובדות בקפידה, הדיסטורשן הווקאלי נרגע, והקיטש בשיריו של פלדמן מכתיב את הכינורות והמקהלות של בלוך.

    אגב הטקסטים של פלדמן: אלו מחלישים את ההישג הגדול ביותר של בלוך באלבום - והוא השתתפותם של כותבים מעולים דוגמת נעם רותם וגלעד כהנא, וחשוב מכך, שלו עצמו. על "אחרי שאפרת התאבדה", למשל, שיר משעשע בנוסח אתגר קרת, בלוך ופלדמן חתומים במשותף. וכמו השיר הזה, כך יתרונות וחסרונות האלבום מתנגשים זה בזה עד לביטולם המוחלט אחד מול השני. פלדמן הוא כותב שמתחזק את הפן התיכוניסטי בקריירה של בלוך, שאולי הביא אותו עד הלום, אבל כאמור: בלוך כבר לא יכול להיות על תקן "סינדרלה מהדרום".

    כל זאת מביא אותי למסקנה הבאה: יוני בלוך הוא לא בחירה שרירותית לקאסט של "כוכב נולד 5". אחרי ש"כוכב נולד 4" הולידה מוזיקאי סמי-מרדן, מזוקן ונטול חיוך קולגייט, מישהו היה צריך לרדת מהעץ: כוכב נולד זקוקה לזרם של מוזיקאים עצמאיים כמתחרים, אבל חייבת לכרות את האיבר הג'קואי מגופה. יוני בלוך הוא התשובה המושלמת: הוא לא קוסמופוליטי כמו עברי לידר ולא מביך כמו סינרגיה, ופעיל בכמה זרועות במקביל לקריירת הסולו שלו. הוא דמות מושגת ולא נשגבת, שמייצרת רוק בינוני וחסר משקל ואנרגיה, כמו רוב הרוק הישראלי לדורותיו. לעומת זאת, הוא צמח מלמטה וסבתות יכולות למות עליו. בלוך הוא עסקת החבילה של רוב דומם שלא ידע את רוקסן וחושב שמאור כהן נולד ב"מסודרים", ויכול למצוא בכוכב נולד דמות בלוכית למהדרין. הוא כוכב נולד בעצמו.

    "הרגלים רעים" היא עוד צעד נבון של בלוך בדרכו לנסות ולייצר את "פצעים ונשיקות" של שנות האלפיים – כלומר, להפוך להשפעה דורסנית על כל מוזיקאי צעיר שניזון מאמצעי התקשורת ההמונים (גלגל"צ,כוכב נולד), אבל אוהב את הפיקסיז. לכן, "הרגלים רעים" הוא אלבום שמגדיר מילונית את הערך "נייטרליות", אבל הוא גם אבן דרך בהתהוות של כוכב רוק ישראלי מזן חדש. בלוך הוא כנראה נקודת המוצא של הרוק הישראלי המיינסטרימי בשנות האלפיים.

    יוני בלוך, "הרגלים רעים", NMC.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully