פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מצעד החיים

      מצעד הגאווה צריך להתרומם מעל לאג'נדות המסורתיות, ולהפגין באותה הזדמנות גם נגד המתרחש בעזה ושדרות. ניב הדס סולידרי

      מעולם לא חשבתי שנטייה מינית היא הצהרה פוליטית. מה שכן – על-אף כמה טוקבקים שגורסים אחרת - מעולם גם לא הייתי הומו. הרי על פניו אדם יכול לאהוב את בני מינו, לחתוך, להוסיף, לשנות, למלא, לרוקן, לשפץ ולהתלבש כראות עיניו, ועדיין להאמין בחזון ארץ ישראל השלמה, הפרטה, חיסולים, או אפילו לאהוד את בית"ר. מי שראה את הסרט "Gay Republicans", כבר ניתקל בקונפליקט שקיים אצל ציבור מצביעים שמחד מאמין בדרכו של ג'ורג' W, ומאידך נתקל באמירות גזעניות והומופוביות מצדו של הנשיא האמריקני, שהשתמש בסוגיית הנישואים ההומוסקסואלים כספין פוליטי. בישראל הבעייתיות הערכית הזו כמעט ואינה קיימת, שכן ישנה חפיפה נרחבת, שלא לומר מחייבת, בין נטייה מינית לנטייה פוליטית. לא לחינם הפך הביטוי "שמאלן הומו" לקללה האהובה על חוגי הימין, שכן היא מסמלת את שני הדברים הנוראיים מכל עבור הציבור הדתי-לאומני – הסכמה לחלוקת הארץ תמורת שלום וקיום משכב זכר (או נקבה).

      זו הסיבה, מעבר לנאורות (המתבקשת על ידי מי שמאמין בזכות החיים ללא קשר לאמונה, גזע או נטייה), שהזיהוי בין הדת, ששוללת את אורח חייו של הציבור הוורוד בישראל, לבין הימין, חידדה את החפיפה בין שמאלנות לקהילה ההומו-לסבית. אין זה מפתיע, אם כן, שארגונים כמו כביסה שחורה צמחו היישר ממנה, ונדבכים משמעותיים מתוכה היו קשורים ב"רייב נגד הכיבוש", פעילויות נגד הגדר, קווירחנה ושאר מחאות כנגד עוולות חברתיות ופוליטיות מקומיות. אין כמו דחייה, על מנת להביא איתה קצת שותפות גורל.

      פצצות לגבות, מרגמות על שדרות

      נוכח ההקבלה הזו, נדמה שאירועי הדמים בעזה והאסון ההומניטארי המתקרב אליה, מעניקים למצעד הגאווה שיתקיים מחר בירושלים טעם קל של חמיצות. למרות שהדבר לא אמור להוריד מערכו הראשוני והראוי של מצעד הגאווה ובוודאי שלא מקיומו בירושלים, נדמה כי יש בתהלוכת גאווה צבעונית בלבד טעם לפגם, בזמן שלא רחוק משם – שדרות ועזה – אוכלוסייה שלמה נמצאת בסכנת חיים מתמדת וילדים מתים ברעב. הטיעון הזה שלכאורה מסמל את הצועדים כאסקפיסטים שכל מה שמעניין אותם הוא לאיזו מסיבה ללכת - זו של עופר ניסים או זו עם ג'וניור ואסקז - הוא אחד השנואים עלי, משום שהוא באופן מגמתי דוחה דיונים אמיתיים בנוגע לנושאים, לרוב חברתיים, שדורשים התייחסות ומוצאים את עצמם נבלמים על ידי המשפט הבלתי מנוצח: "זה מה שחשוב עכשיו כשיש מצרים בתעלה/ סורים על הגדרות/ קטיושות בצפון/קסאמים בדרום?".

      אלא שהפעם יש בו היגיון, משום שהוא יחזק את כל הסוגיות וישים אותן תחת קורת גג של סולידריות הומנית; יכרות ברית של דפוקים בין קבוצות ששואפות לחיות כמו שצריך, והטיפול בהן קורס תחת סולם סדרי העדיפויות הציבורי. לא צריך להיות אפי איתם כדי להזדהות עם מה שעובר על תושבי שדרות; גם לא צריך להיות גדעון לוי כדי להזדעזע ממה שעוברים חפי הפשע בתוך העם החצוי והמסוכסך שאפילו בינו לבין עצמו לא מסוגל להגיע לכלל הסכמה (ובתרבות שבה אי הסכמה פירושה יריות באוויר, הסיפור הזה הרבה יותר מסובך), ועל מנת לרצות בטובתם.

      נוער הגאוות

      זה בדיוק המקום שבו מצעד הגאווה אמור להרים את הכפפה ולהפוך למצעד שיש בו, מלבד גאווה ומחאה כלפי אי הסובלנות הדתית, גם סולידריות כלפי המתרחש בעזה עצמה, וביושבי כביש עוטף עזה לפני כן (ובוודאי גם עוד מעט). עם כל הכבוד לדראג קווינז שיצעדו על פלטפורמות, יש כאן מיליון איש שסובלים מדיכוי על-ידי אותו פטריארך, שנמצאים בסכנת חיים יומ-יומית ועיר שנמצאת במשך שש שנים תחת מצור של טילים שנורים על ידי תנועה איסלאמית קיצונית ששוללת זכויות נשים, לא כל שכן הומוסקסואלים (ובמקום הזה, גם יש איזו אמירה בלהכניס את מאה שערים ורעולי הפנים של החמאס תחת אותה קורת גג). דווקא כדי לתת למצעד משנה תוקף ולהפוך אותו לרלבנטי, בועט ואחראי, חייבים ראשי הקהילה להתאפס ולאמץ - כשם שאמצו את המונח קוויר והפכו אותו מקללה לכוח - את הביטוי "שמלאני-הומו" ולעדכן אותו. אם תרצו אפשר להפוך את מצעד הגאווה, למצעד החיים.