כישרון או כישלון?

האינטרנט הרג את אלבום הדאנס. יחי המיקס, הסט הממוקסס והקאסט, כמובן. הרשת, ואיתה מייספייס, בלוגים, אופציית "העברה קדימה" בווינאמפ וסולסיק מחד גיסא, והאימפוטנציה של חברות התקליטים מול אלה מאידך, הביאו לשינוי משמעותי ביכולת הריכוז של המאזין, ובה בעת – באופן צריכת המוזיקה שלו.

מוזיקת ריקודים כמעט ואיננה מסוגלת להתקיים עוד בתוך הפורמט הארוך, החדגוני והאיטי הקרוי אריך-נגן. למעשה, מאז 'The Warning' של הוט צ'יפ משנה שעברה, לצד מספר אוספי סינגלים מוצלחים של כל מיני, לא ניתן היה להפריך קביעה זו. ולפני הוט צ'יפ, רק לצורך המחשה, היו אלה כנראה דאפט פאנק עם 'Discovery', שיצא – למען השם – ב-2001.

מתוך הפרספקטיבה הזו, ניגש לבחון את הניסיון של ג'אסטיס, צמד צרפתי שמח, לשכלל את הפורמט עם הבכורה שלהם, 'Cross' (במקור סימן של צלב – אל תשאלו אותי למה). גם הם, כמו אבותיהם הרוחניים שהוזכרו לעיל – דאפט פאנק - רצו להיחקק בדברי הימים של המוזיקה האלקטרונית (או לפחות בוויקיפדיה) כהרכב ששחרר אלבום שלם ומהודק, שהוציא רבבות תיכוניסטים מבתיהם לרקוד ולצהול.

לג'אסטיס יש כישורים טכניים ברמה הגבוהה ביותר, שהרי בזכותם תמיד נהיה חברכם ולעולם לא נהיה לבד (הריליס הראשון שלהם היה אותו רמיקס ידוע לשמצה לסימיאן, השיר 'Never Be Alone'), טיפוח מסור של - Ed Banger, הלייבל הכי חם בעולם כרגע, גרדרובה עמוסה ברמיקסים טובים עד טובים מאוד, השפעות נכונות (כשהם רוצים, הסטים שלהם מפוצצים בפופ משובח), ובנוסף – ואולי חשוב מכל – יש להם סאונד שמזוהה לגמרי איתם – הבי מטאל אלקטרוני, שבו כלי הנגינה המרכזי הוא הדיסטורשן.

לכאורה, עם נתוני פתיחה כאלה קשה לפספס. ובאמת, לפני שנתיים כשיצא 'Waters Of Nazareth', האי.פי הראשון והמופתי שלהם, ג'אסטיס היו יקירי סצינת האנדגראונד. ג'אסטיס, דור שני לפרנץ' האוס, הביאו איתם צליל ייחודי, צרפתי-אבל-מרענן, שהצריך אפילו המצאת תנועות ריקוד חדשות: איך לעזאזל רוקדים לצליל מתכתי גס שכזה?

הזמן עבר, והצליל – כמו כל דבר שבסופו של יום רק גימיק – התחיל להתיישן. הוא החמיץ, הסריח והעלה עובש. מיליוני הרכבים אחרים בגלובוס החלו לשכפל אותו (כמו דיגיטליזם, שעליהם נדבר אחר-כך). הוא הפך לסימן היכר של הניו-רייב (עורו, אנשים – אין כזה דבר!), הלייבלים ובראשם אד באנגר חגגו והתקיפו אותנו מכל עבר עד שהוא יצא מכל החורים.

כעת הגיע הזמן להשיב אש: האלבום, מה לעשות, די מחורבן. לג'אסטיס יש יתרונות מסוימים, אבל אין להם מנעד יצירתי רחב מספיק בשביל להניף יצירה שלמה וארוכה. הסאונד שלהם חלול מדי בשביל לרגש ונטול Fאנק מדי בשביל לשמח. לעיתים קרובות (מדי) מסכי הדיסטורשן והררי הבס גובלים ברעש בלתי נסבל, שממנו ניתן רק בקושי לחלץ מלודיה ראויה למאכל אדם. ההשראות והמטען המוזיקלי שלהם דלים מדי בשביל להוות תחרות כלשהי להורים המייסדים, כך שחידוש אמיתי אין כאן.

נקודות האור היחידות הן 'Phantom', שמסמפל מקטע בשם 'Tenebre', של מלחין הסרטים האיטלקי גובלין – שאגב, מומלץ בחום – וכמה קטעים סבירים אחרים. נאלץ כנראה להמתין לאלבום של Uffie, או, לחילופין: למישהו שיבין שהעתיד הוא בקאסט.

ג'אסטיס, "Cross"
(Ed Banger)

לאלבום החדש של דיגיטליזם כדאי לגשת במעט פחות רצינות מזו שהוקדשה לג'אסטיס. כמו שלכל אדם, ללא תלות בטיבו, יהיה לפחות רעיון טוב אחד, דיגיטליזם בנו קריירה שלמה על אותו רעיון יחיד, שמוצג בצורתו הטובה ביותר בלהיטם העצום והבודד'Zdarlight' . בקצרה, הסיפור הוא על שני ילדים גרמנים, שהוציאו ב-2005 את השוס ההוא שלהם, רימקססו קצת פה וקצת שם, הפכו את Kitsune, לייבל ביתם, למה שהיה דאז – ובתמורה זוכים להוציא בו אלבום בכורה (ובאמת נסתפק ב-'בכורה' בלבד, יש מספיק סבל בעולם).

כמו ג'אסטיס, רק עם פחות כישרון, האלבום הינו חיקוי תאילנדי מהזן הנחות ביותר להפקותיו של פול אפוורת', ג'אסטיס, דה פיינט ואפילו טיפה טי.וי און דה רדיו. קטעי אלקטרו מפולטר בצורה מעצבנת, שנשמע שבלוני להחריד ונולד בעיקר מחסד לא ברור להדפיס אלבום שלם וחסר כל הקשר על תקליט. אולי הייתי יכול לדבר על השפעות, אילו היה ניתן לכבד את שני הצוציקים – שספק אם אוהבים מוזיקה כלל – בזכות הזו. אין לי מושג ממה הם מושפעים, חוץ ממוזיקה מזוויעה – אולי פופ גרמני, אולי עידן רייכל, זה לא באמת חשוב. ולגבי הדיון אודות המצאת אלבום הדאנס מחדש? שנאמר, תמשיכו לשחק בלגו.

דיגיטליזם, "Idealism"
(Kitsune)