נשק קובנציונלי

    כשזה כתוב כל כך טוב, מה זה משנה שהעלילה של "הבטיחי לי" בינונית? הרלן קובן השאיר את נמרוד לין במתח

    נמרוד לין

    אם הייתי צריך להגדיר את הרלן קובן, לא הייתי קורא לו סופר, אלא שען. לא משום שקובן גרוע במה שהוא עושה; נהפוך הוא. הכתיבה של קובן כל-כך מדויקת ומהודקת, כל-כך חסרת פגמים, שרק מייסטר מיומן וממוקד – ההיפוך הגמור של הגאון הרומנטי שמדמם את שיריו באיזו עליית גג – יכול להיות חתום עליה.

    אחרי שרעה קצת בשדות זרים, קובן חוזר ב"הבטיחי לי" לדמותו של מיירון בוליטר, סוכן שחקנים ובלש פרטי extraordinaire. המבטיחה היא איימי ביל, תלמידת תיכון מצטיינת, והיא מבטיחה למיירון שאם אי פעם היא תקלע לאיזו צרה מטופשת – נניח, איזה נער שיכור ירצה לתת לה טרמפ הביתה – היא תתקשר אליו, עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. מיירון, מצדו, מבטיח לה שהוא לא יגלה לאמא שלה, חברת-ילדות שלו, שום-דבר, אם אכן היא תיפול לבעיה; הבטיח, ולא ידע מה הוא מבטיח.

    כמובן, איימי אכן מתקשרת אליו. היא מבקשת שיקפיץ אותה מניו יורק לאיזה פרבר בניו-ג'רזי – לא הביתה – והוא לא שואל שאלות, אף על פי שהיא מוטרדת בבירור; כמובן, הוא לא מספר להורים שלה; כמובן, הוא הבנאדם האחרון שרואה אותה, והפעם הוא זה צריך להבטיח לאמה שלה שהוא יחזיר את איימי בחיים. בדרך לשם מיירון ייתקל במאפיונרים פסיכופטיים, נובו-רישים עם תסביך נחיתות, מורים מסורים ושאר מריעין בישין.

    בלשים נוטים להיות טיפשים בתחילת ספרי-מתח

    אם התיאור שהצעתי נשמע ציני מעט, הרי זה משום שבדיעבד, העלילה נשמעת פטליסטית מדי, שלא לומר מטופשת. מיירון היה מונע את כל התסבוכת הזו אם רק היה מוותר על האביריות שלו, ופשוט לוקח את איימי הביתה, או מתקשר להורים שלה, או באופן כללי משאיר את האף שלו מחוץ לענייניהם של אחרים. אבל בלשים פרטיים נוטים להיות טיפשים בתחילת ספרי-מתח, וככל שהעלילה מתקדמת לקראת פתרון התעלומה, האינטילגנציה שלהם מתחדדת פלאים. וכן, הטוויסטים בספר רבים ומסחררים וההתרה הסופית די מגוחכת. אבל אלה דברים שבשגרה, כמעט קונבנציות, כשזה נוגע למותחנים. אני, לפחות, לא קורא ספרי מתח כדי לגלות מי עשה מה, אלא בשביל הדרך לשם; וקובן הוא המדריך המושלם.

    קובן לא סוטה לרגע מהקונבנציות הנוקשות של הז'אנר. מיירון הוא בלש פרטי קלאסי, מיוסר ומיושן; היחס בין הפרקים האישיים, שעוסקים בחיי האהבה שלו, לבין עבודת הבילוש כאילו נמדד במשורה; פריצות הדרך בחקירה והתפניות העלילתיות מגיעות בתזמון מושלם. אבל עם כל הכבוד לדייקנות של כימאים, שמשותפת להרבה סופרי מתח בינוניים, לקובן יש את המשהו הנוסף הזה שהופך אותו מכימאי לאלכימאי.

    איך נקרא לחוש השישי שהופך אנשים למספרי-סיפורים גדולים? הרומאים קראו לו Gravitas – היכולת להעניק לסיפור שלך נופך של דחיפות וחשיבות, ולקובן יש את זה בסיטונאות: הוא גורם להנחות היסוד הרעועות של הסיפור להיקרא כאילו לא יכלו להתרחש אחרת; יש לו יכולת מרהיבה ליצור דמויות שהן מקסימות, שטחיות וגרוטסקיות בעת ובעונה אחת; הוא עובר בקלילות מרהיבה מנימה משועשעת ורומנטית לטון אפוקליפטי, ולמרות שהדיאלוגים שלו בנויים מקלישאות ממוחזרות, הם נשמעים אמינים לחלוטין; תיאורי הקרבות שלו עותקי-נשימה – כל סופר אחר שהיה תוקע באמצע המכות הסבר על סוג המהלומה שכדאי לכוון לגרוגרת היה מחרב את הסצנה. אבל קובן? הוא רק גורם לה להישמע מלהיבה יותר.

    מה שקובן מציע לקוראים הוא מה שמיירון בוליטר מציע למי שנזקק לעזרתו: סמכות. עולם הפרברים של ניו-ג'רזי שמצייר קובן הוא מדמנה אפלה ומבעבעת, גדושה בסכנות ובאנשים נואשים. אבל מיירון בוליטר, גם אם הוא אביר אפל, הוא עדיין אביר, וגם אם דרכו זרועה אלימות וכוחניות, הוא עדיין נלחם בצד שלנו. קובן, באמצעות הכתיבה הסמכותנית שלו, משרטט בפנינו את הסכנות שטומן בחובו העולם שם בחוץ, וגם את הפתרון – גברים בודדים ומיוסרים עם לב זהב ואגרופי ברזל. כן, זהו פתרון ריאקציונרי ובעייתי; אבל כשהוא כתוב כל-כך טוב, למי לעזאזל אכפת?


    "הבטיחי לי" מאת הרלן קובן. תרגום: ירון פריד. הוצאת ידיעות אחרונות

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully