פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יומני הסופרנוס 6, פרק 19

      טוני מרסק, ואיי. ג'יי מרוסק. בין המאפיה לדיכאון, שאול ביבי מגלה שיניים שבורות בשולי מכנסיו. חבל רק שהן לא של פיל

      ידיי רועדות. אזהרה: זה הולך להיות מאמר מבולבל שסובל מפיק ברכיים. אינני מצליח לחשוב בבהירות יותר מכמה שניות. אני מעורער, במתח, ומת לדפוק בפיל ליאוטרדו. מעולם לא אהבתי אותו. אני חושד באנשים שמלבינים שיניים. פיל ליאוטרדו מלבין שיניים. כזה שהחיוך שלו מלאכותי, והוא חושב שהשיניים שלו יעשו את העבודה ויציגו אותו כג'נטלמן. דיוויד צ'ייס לא סתם צבע לו את השיניים - ידוע, שלפני שקונים סוס בודקים את שיניו, וסוס שמלבין שיניים, אינו שווה אגורה.

      פיל ליאוטרדו הוא סוס שמלבין שיניים. כשאני חושב על זה, טוני ריסק אתמול את שיניו של קוקו. שנייה אחרי שבוץ' הציע לו להימנע מכך, טוני פער את פיו של קוקו, סגר אותו על לוח עץ, הביט בבוץ', דרך בכוח על גבו של קוקו ושלח אותו לינוק מבקבוק בחודשים הבאים. זאת אחרי שהציע למדו לינוק לו ולגמור לה על הפה. עוד סוס נחות הקוקו הזה. הוא ובעליו, שצעק מחלון ביתו המזעזע לכרמיין: "take the shit with you", את טוני, כמו אחרון התגרנים. הוא ובוץ' מלחך הפנכה המכוער הזה.

      להקת אבא

      נרגעתי. כמו בשבוע שעבר, הפרק "פעם שניה" נפתח אתמול עם אשפת אזבסט רעילה. רק שלפני שבוע היא הייתה ארוזה ונשפכה ישר לפנים של הצופה, והפעם הוטלה בסוף דרך, במקום נידח, רוח ייללה מעליה ועשן עלה ממנה. אין עשן בלי אש והאזבסט התחיל לבעור מהתמונה הראשונה. המצלמה חתכה לביתם המאובזר והנוצץ של הסופרנואים, בדיוק כשטוני התעורר. סצינה שחוזרת על עצמה בעונה האחרונה שוב ושוב. יש מי שיראה בה רמז לבאות, שכן היא מזכירה את השינה העמוקה בה טוני היה שרוי אחרי שנורה. אני מעדיף לראות בה את הרגע הקשה של אדם בדיכאון, שפוקח את עיניו ומגלה שהדיכאון לא חלף עם הלילה.

      בתמונה הבאה, איי.ג'יי, בתנוחה זהה לזאת של אביו טוני, פקח עיניים מהססות במיטה. הנה הציר השני של "הסופרנוס" – הדיכאון. הציר הראשון הוא עולם המאפיה, הסיפור. עמוד השדרה העלילתי של הסדרה, המתח, האלימות, הג'סטות, התירוץ להידבק למסך. אתמול הפרק נקרע בין שני צירים אלו – המאפיה והדיכאון. סצינה מזה וסצינה מזה. אם "הסופרנוס" היתה רק סיפור של מאפיה, היא היתה מודחת לערוץ 800 ומשהו בממיר, ואם היא היתה סדרה על דיכאון, היא היתה זוכה לחצי אחוז צפייה. היא שניהם.

      איי.ג'יי הבן לוחץ על כפתור ומקשיב למוזיקה, וטוני האב מעדיף לפעול כאלכימאי, להתיך את השקרים שלו, ולהפוך אותם לשעון זהב נוצץ מלאס-וגאס. הוא מעניק את השעון לכרם, שמודה לו על שהביא לה מתנה מלאס-וגאס, לשם הלך כדי לסדר את ענייניו של כריס המנוח. לפני שהתמונה חוזרת לאזבסט הבוער, טוני מהנהן לכרם, ונזכר אולי בזיון ובפיוטה שקיבל מסוניה בלאס-וגאס.

      באזבסט המזהם מטפלים מהגרים מפולין והמצפון של איי.ג'יי מעיק עליו: הוא הכה צעיר סומלי; אין תרופות לעניים; חברות התרופות משתמשות בעולם השלישי כאילו היה מעבדת ניסויים; והוא נגעל מאמריקאים שמנים גדושים במזון, ומאביו טוני שלועס סטייק. שניהם בדיכאון, אב ובן, אבל המרחק ביניהם עצום. איי.ג'יי בורח לקלישאות פוליטיות, לטוני יש ארגון פשע על הראש, וסיל מעלעל בספר "how to clean practically anything".

      באמת, איך? אולי בפעם השניה, השלישית, באלף ההזדמנויות שהחיים מזמנים, כדאי שתתמודד כראוי עם השדים שלך, והייה נכון לזהות ולהכיל את המציאות העגומה של חייך, לא רק אצל הפסיכולוגית. אולי תזהה ותכיר את המצוקה של ילדך, במקום להתווכח איתו על רעיונות פוליטיים שהוא פולט. הרי מדו כבר הזהירה אותך לפני כמה פרקים שאיי.ג'יי מאותת על נפש אובדנית.

      מדו גם מורידה לאיי.ג'יי את האסימון, אומרת לו שכבן למשפחה איטלקית הוא חשוב ביותר, ומציתה במוחו את הרעיון איך להעניש את אבא ואמא. אולי בגלל זה החבל שהוא קושר ללבנה קצר מדי. אולי דר' מלפי צודקת, שאיי.ג'יי לא רצה למות, הוא רק קרא לעזרה. שבמקרה הגרוע, הוא לפחות יעניש את טוני וכרם. רטוב על שפת בריכה, אחרי שאכל את כריכי ה"לינקולן" שהכינה כרם לאיי.ג'יי, טוני מגלה בסצינה מרגשת שיש לו ילד אבוד בין הידיים, ולא בן של ראש משפחת פשע, שרצח סוכן הימורים כשהיה בגילו.

      טוני מתחיל להבין שהוא אבא ויש לו ילד שאינו עונה לציפיותיו. הוא שואל את החבורה "במה טעיתי?". התחלה טובה. אולי הוא טעה בזה, שעם כל הרגישות שלו, הוא אמנם מזהה את המצוקה של איי.ג'יי, אך דרך עולמו ומצוקותיו שלו, ולא דרך עולמו של איי.ג'יי. למעשה, איי.ג'יי אינו קיים. טוני רואה דרך התובנות והפתרונות שלו את איי.ג'יי, ומאוד מאוכזב. מה זה מאוכזב, מתבייש בו.

      אלא שלהיות אכפתי ולהכיר במצוקות של ילדך זה דבר חיובי אחד, אבל לזהות את המצוקה שמרסקת אותו מהמקום שלו, הוא דבר שני - להפסיק לראות בילדך דוגמית שלך, ולהתבאס מכך שאינו מצליח לפתור את הבעיות שלו כמו שאתה פותר. לראות בו עולם נפרד, למרות הגנים הדפוקים שהעברת לו.

      טוני תופס את הראש, מזיז את ספל הקפה הצידה ועל הבוקר אומר לכרם שהוא "לא יוצא מזה", מהדיכאון. אניח לרגע לריב שהתפתח. כרם אומרת לו "זה מתיש טוני". דיכאון, על שלל רמותיו, הוא מצב תובעני ומתיש. אין מדובר בשד שטקסיי וודו פסיכותראפיים יבריחו אותו. החיים בדיכאון הם "סתם כלום אחד גדול", שבסופם "אתה מת בזרועות של עצמך". אמא שלך, טוני, אמרה את זה והבן שלך משנן זאת.

      "אתה חושב שלמדת משהו?", שואלת אותו דר' מלפי. כן. טוני מספר על הזיה שהיתה לו אחרי שלקח פיוטה, בה הבין שיש להרפות. יש להרפות מאמא ולתת לה להמשיך לנסוע באוטובוס הדיכאון שלה הלאה, ולהישאר עם עולמך שלך. כך גם אתה אמור להרפות מילדך, כדי שירפה ממך. כי למרות כל הגנים המשותפים והקשר העז, אב ובן הם יחידים. גם אם הם שותים מאותה מימיית מים מרים.

      כשטוני מבין את זה, ואחרי שמתברר לו סופית שהוא ופיל ליאוטרדו על מסלול התנקשות, הוא קונה פיצה, אינו מוציא מילה ועושה דרכו לאיי.ג'יי. זה, בחלל הפתוח של המחלקה, "כמו בגן", שקוע בכורסה וצופה בתוכנית ילדים בטלוויזיה, בה בדיוק מדברים על מבוגרים שאינם מתפנים לשחק עם ילדים.
      טוני, עדיין שותק ונוגה, לקראת הקרב עם פיל ליאוטרדו, מפנה גב לעולם, חוצה מסדרון ארוך ונעמד מול איי.ג'יי. הו, איזו תמונה.

      הם עומדים בקצה פרוזדור, אחד מול השני, אינם מתחבקים כמו אחוקים, ומביטים זה בזה. אב ובן. אחד גדול וחזק, השני צנום וחלש, ידיו בכיסיו, כנוע. מטר אחד מהשני, ובכל זאת, התמונה, לפני שטוני שם את ידו על כתפו של איי.ג'יי, היתה כולה חיבוק אמיץ ביותר, אחרי שכרבע שעה לפני כן, הטיחו האשמות זה בזה אצל דר' ווגל הפסיכולוג.

      רק שאז, אחת השיניים של קוקו הסתתרה בקפל מכנסיו של טוני – הוא הביא איתו את העבודה לפגישה, הוא לא באמת היה פנוי לאיי.ג'יי. ועכשיו שניהם לבד, ברקע מתנגן שיר ישן, דואט מרוסק בין אשה ואיש מבוגרים. קלטתי רק את המלה "אמורטו". משהו בין "אמורה" – אהבה, ל"מורטה" – מוות.

      הנה האב, הבן ורוח הקודש, בתמונה אינטימית שפוצצה לי את הלב. רגע שיסרב מן הסתם לנטוש אותי ימים רבים: טוני האבא, לא המאפיונר; איי.ג'יי, הבן, לא של הבוס; ורוח הקודש, של קבלה הדדית מלאה, של אהבה חסרת תנאים. או אהבה או מוות. ועכשיו, בשני הפרקים שנותרו, פינה צ'ייס את כל המקום למוות.

      אני מבין

      1. בשבוע שעבר הקדשתי פיסקה גדולה לקריאתו של טוני: "I get it", בסוף הפרק, אחרי שבלע את "פטריית השטן", וזכה להארה מהשמש שטיפסה וזרחה מאחורי צוקי המדבר. טענתי שהיה צריך לתרגם את הקריאה ל"אני תופס" ולא כ"אני מבין", מפני שמדובר בחוויה שקשה לתאר ולהבין אותה. כמו כן כתבתי, שטוני כנראה הבין משהו מאוד פרטי: שאחרי שביקש כל חייו להיות מובן, כעת הוא מבין. שהעולם אינו סב סביבו כמו ברולטה, אלא שהמציאות הרבה יותר קוואנטית והוא יחיד במרחב עצום של פרטים.

      בשניים מהטוקבקים נטען בצדק רב, שפספסתי את משמעות האור הזורח והקשר לחלום על קווין פינרטי, ולעוד כמה אנקדוטות שלא אכנס אליהם. אני מודה, פספסתי. אלא כבר כשישבתי לכתוב, היה לי ברור שאני מחמיץ הקשר ממשי של האור שהבהב לטוני. אך יחד עם זאת, היה לי גם ברור שההקשר המפוספס שייך לסיפור הקונקרטי, לעלילה – המאפיה, ואני מעדיף לעסוק במשמעויות המופשטות והנפשיות - בדיכאון. מה גם, שטוני קרא פעמיים "I get it". זאת אומרת, פעם אחת לכל כיוון חשיבה.

      במשך שבוע עמדה באוויר הטענה שבשני הטוקבקים כתלונה נגדי, ולא ידעתי מאין יבוא עזרי. והנה, אתמול מתיישב טוני מול דר' מלפי ומה הוא אומר לה? שהוא מתקשה לתאר את החוויה שעבר ואת ההארה לה זכה, "משהו אחר, משהו שאני לא מבין". יתירה מזאת. דר' מלפי מנסה לעזור לו ושואלת אותו, האם "אתה מתכוון ליקומים מקבילים?". טוני חושב שהיא צוחקת, אבל היא רצינית, מתכוונת למציאות קוואנטית, בה העולם אינו סובב רק סביבך.
      אינני חכם גדול והפרשנות בשני הטוקבקים נכונה לשיטתם. חלקית כמו שלי. רק שאני בוחר להביט אל הסיפור של הנפש והמוסר בסדרה.

      2. טוני שכב עם סוניה לפני שבוע וממש לא פספסתי את זה. כשבהמשך כתבתי שהוא לא שכב איתה, כוונתי היתה לפגישה הראשונה ביניהם. בה טוני בא ביוזמתו לקבור את כריס מולה והפגין בכך איפוק רב, בגרות ויכולת ליצור אינטימיות ללא מין (ועוד עם שרלילה).

      3. טוני אכן לא התוודה במציאות בפני דר' מלפי על רציחותיו, אלא בחלומו. אלא שלי זה לא שינה. כללי האתיקה מונעים מטוני לחשוף את דר' מלפי לפשעים כאלו והוא נחשף אליה בחלום. מה שחשוב הוא, שהקהל נוכח ומקשיב לטוני כשהוא מודה באכזריותו, אחרי שרצח את כריס. ושווידוי בלבד אינו פוטר, לא מהמעשה ולא מהדיכאון.

      4. אני רק יכול לקנא באייל פרידמן, קוואמי, על שהוא מבין את הסדרה דרך הפסקול. כל פעם שנשמע איזשהו צליל ברקע, אני סופק שפתיים ושואל את עצמי "מה אני מפספס". אבל אני קורא את קוואמי ומתנחם. יחד עם זאת, לאורך הזמן ניתן לראות שגם קוואמי וגם אני, בסופו של עניין, נתפסים לאותם משפטי מפתח ולאותם רעיונות. הוא דרך צלילים ואני דרך מלים.

      5. נכון. לתסריטאי שכריסטופר ירה במצח קוראים ג'יי.טי דולאן ולא אד. אם אינני טועה, אד היה המלווה של כריס בתוכנית הגמילה שגם דולאן קשור אליה. ויכול להיות ששוב אני טועה.

      6. סליחה אסף. לא התכוונתי לפגוע בך או בעבודתך כמתרגם. פשוט ניסיתי לומר שהייתי מתרגם אחרת את "I get it". אינני כזה צדיק, כתבתי שכנראה לא לקחת מימיך טריפ ולכן תרגמת את זה ל"אני מבין". זאת היתה הערה שולית, מן ג'סטה לקורא על חשבונך. סליחה.

      7. התייחסתי רק לביקורת השלילית בטוקבקים, אבל אני קורא בעיון גם את המחמאות. תודה.

      8. "צ'ייס המניאק", זה הטוקבק שלי. הוא עוד פעם גרם לי לחבק רוצח מאפיונר. בידיים רועדות.