בסיסטית מחפשת להקה: גו'ני בוי

המנון הפופ האנטי-מטריאליסטי "You Are the Generation That Bought More Shoes and You Get What You Deserve" יצא ב-2004, ומאז יש לא מעט אנשים, בעיקר באנגליה, שמחכים לתקליט השלם של מי שחתום עליו - צמד של בחור ובחורה הנקראים Johnny Boy. זה המון זמן לחכות לאלבום בכורה, וסינגל אחר בטח כבר היה נשכח, אבל "יו אר דה ג'נריישן שקנה יותר נעליים ומגיע לכם לאכול חרא" הוא באמת שיר שאי אפשר להוציא מהראש. הוא מתחיל באחת הדרכים הנפלאות ביותר בהן שיר יכול להתחיל: בקונבנציה הפיל ספקטורית הידועה - אינטרו הטמבורין של "Be My Baby" של הרונטס (ישיב, הנה הצדק ההיסטורי). אחר כך בחורה ענוגה מתחילה לשיר, כשברקע נשמעים גלוקנשפיל, מעין זיקוק מפלח את האוויר, חצוצרות ניצחון, "או בייבי", "יה יה!", קירות סאונד, כמויות של ריברב ושלוש דקות של פופ טהור וממכר.

המנון הפופ הגאוני הזה חיכה שלוש שנים כדי להכלל באלבום. ועתה, כשהוא סוף סוף זוכה לפתוח אלבום שלם, מגלים שהוא מטעה, או לפחות מממש את הבטחתו בהפוכה. אם האינטרו הספקטורי הוא קבלת הפנים המושלמת לאלבום פופ, הרי שזה בדיוק מה שג'וני בוי רצו שתחשבו שאתם מקבלים. בפנים כבר מחכה לכם טוויסט די אכזרי. ג'וני בוי לא באו בשביל לעשות לנו טוב על הלב, אלא כדי לנזוף בנו על האובססיות החומרניות שלנו, ואם בהתחלה הם עשו זאת בדרכי נואם, בהמשך הם מסירים את כפפות.

למרות התלהבות המבקרים מהסינגל ההוא, דרכו של הצמד לאלבום לא הייתה קלה. השניים (שעוד לא ברור אם הם אנגלים או וולשים) עברו בכמה לייבלים ושום דבר לא הסתדר. האלבום השלם יצא בתחילה בכל מיני מקומות נידחים בעולם ובמייל-אורדר, ועתה הוא יוצא שוב בהוצאה עצמית. אבל גם אם חברות התקליטים לא ששו לעזור, ג'יימס דין ברדפילד מהמאניק סטריט פריצ'רז עזר להם בהפקה מההתחלה - טוב, איך הוא יכול להתעלם משיר עם שם שנשמע כאילו הוא המציא אותו?

בהתחלה האלבום של ג'וני בוי נשמע מקושקש, מבולגן ומרתיע. מצד אחד הוא אלבום פופ, מצד שני הוא חסר את המאפיינים הכי בסיסיים של מוזיקה פופולרית. הוא לא חד וברור, קליט או נוח לעיכול. הוא מערבל ביחד השפעות מכל עבר, גם בפועל וגם בסימפולים. יש כאן סיקסטיז סול, סיקסטיז פופ, דאנס ניינטיזי, ביג ביט, טריפ הופ, היפ הופ, מה שתרצו - אבל רוב הזמן זה לא מתחבר לכדי צורה קוהרנטית והגיונית, אלא נשמע כמו בלגן ניינטיזי רועש ומבלבל, כאילו המחוג נתקע בין שתי תחנות רדיו.

בשמיעה ראשונה אפשר לחשוב שמדובר בכשל פנימי, בלהקת פופ שפשוט לא עושה את מה שהיא צריכה לעשות טוב במיוחד, או אולי בלהקת פאסטיש סטייל The Go! Team, שמערבבת את הדברים הלא נכונים בצורה הלא נכונה. מלבד הסינגל האלמותי ההוא, הכל ביחד נשמע די נורא, משהו כמו סיינט אטיין אחרי שלוש רדבול-וודקה יותר מדי.

אבל אפשר לפרש את כל העניין גם אחרת. אפשר - אם רוצים - להאמין שהכל מכוון. שג'וני בוי הם בכלל לא להקת פופ אלא להקת אנטי-פופ, שהמטרה העיקרית שלה היא להעביר את המסרים הפוליטיים שלה. בניגוד ללהקות אלטרנטיביות לסוגיהן, הם לא מתרחקים מפופ לז'אנרים אחרים שבהם הם יכולים לפעול בשלווה ובנוחות, אלא מתעקשים להשאר בדיוק שם - בעולם שבו מוזיקה היא מוצר צריכה - כמו עצם בגרון.

ג'וני בוי הם לא הראשונים שניסו לשיר טקסטים אנטי-צרכניים בפורמט של פופ, ולא בפורמט המתבקש - של פאנק, נגיד. שני השמות העיקריים שעולים בהקשר הזה הם המאניק סטריט פריצ'רז וצ'מבאוואמבה. ההבדל הוא שהמאניקס וצ'מבאוואמבה הגיעו לאסטרטגיה של להתקיף מבפנים ולא מבחוץ אחרי שניסו את הדרך השנייה. להרכב האנרכיסטי צ'מבאוואמבה זה לא מי יודע מה הצליח, וכשהם הגיעו למצעדים עם "Tubthumping" ב-97' - אחרי 15 שנות פעילות בסצינת האנרכו-פאנק - אף אחד מהחוליגנים ששר את המנון השתייה שלהם בפאב לא ידע שהם להקה פוליטית שבאה להעביר איזשהו מסר מלבד "יאללה, לשפוך את הבירה על הראש". למאניקס זה הצליח יותר - כשהם הפכו מלהקת רוקנרול קאלטית, שסחפה את עולם האינדי בסערה, ללהקת רוק-פופ מצעדים ענקית, הם הביאו את המסרים שלהם איתם תוך אימוץ מלא של מוזיקת מיינסטרים.

ג'וני בוי, לעומת זאת, מההתחלה עושים פופ. או יותר נכון משחקים בפופ - מה שניכר גם בעטיפת האלבום הנושאת לוגו גדול, צעקני ופרחי. אם הסיבה שג'וני בוי משתמשים במצרכי פופ כדי לייצר את האמירה שלהם היא אמנותית בלבד - מעין נסיון להשתמש באסתטיקה של האויב - זה עובד יפה. לעומת זאת, אם המטרה שלהם דומה לזו של המאניקס, הם יצטרכו לעבור שינוי די משמעותי. ג'וני בוי משחקים בפופ, אך מה לעשות שהקהל של הפופ לא אוהב שמשחקים בו. לנסות להעביר את המסרים שלך מבפנים, במקום לשכנע את המשוכנעים, זה נסיון יפה וחשוב, אבל על מנת לפנות להמונים ג'וני בוי יצטרכו ללמוד לדבר בשפתם.

ג'וני בוי, "Johnny Boy"
(Johnny Boy Recordings)