האמן 17: רועי חפץ

    הוא מושפע מריקוד, הוא הציע חברות לאחד הציורים שלו וטינה טרנר, אותה הוא מצייר, לימדה אותו צבע אדום מהו

    מיכל וילצקי

    "כמה שרירים צריך כדי לעמוד ישר" היא תערוכת היחיד הראשונה של רועי חפץ, בוגר בצלאל, המציגה שבע דמויות: ששה גברים שונים, וטינה טרנר. התערוכה מוצגת בגלריה ונטה בזירה הבין-תחומית בירושלים.

    טוב לדעת (תוכן מקודם)

    צעד תקדימי: החברה שנותנת למבוטחיה מענק כספי

    על-ידי WE SURE חברה לביטוח
    לכתבה המלאה

    אמנות טובה

    דומה מאוד למשהו שאתה כבר מכיר או ראית, אבל לא אותו דבר. בדרך כלל אמנות טובה מביכה אותי. זה כמו לקום יום אחד בבוקר, להסתכל בראי ולגלות שיש לך נקודת חן על הפנים שאף פעם לא שמת אליה לב.

    אמנות גרועה

    באמת שאני לא מסוגל להבחין ולדעת מה היא. צריך להיות משוחרר לעשות גם אותה.

    אינטלקט מול רגש

    אין אצלי מאבק בין השניים. לדעת יותר ולהרגיש יותר – זה קורה ביחד. כשאני מוצף בידע, אני משוחרר להתרגש. כשאני מרוגש מדי, מתעורר בי רצון להבין את הרגש ולנסח אותו.

    שלדים בארון

    הטראומה הראשונה שלי: הייתי בן חמש, יצאנו כל המשפחה לטיול בראש פינה, ובלילה באכסניה הלבישו אותי בפיג'מה בצבע צהוב, פיג'מת החורף שלי, ושרו לי את השיר "אפרוח מטוגן..." בזמן שאני רוקד במרכז.

    אמנים אהובים או משפיעים

    רובם לא אמנים פלסטיים. אני מושפע מאוד מריקוד. אני לומד הרבה מחזי לסקלי, כל שיר שלו הוא בעיני עבודה פלסטית. אני אוהב יותר מדי לקרוא ביוגרפיות של אמנים, בעיקר קלישאות של אמנים סובלים.

    שליטה מול חוסר שליטה

    כשאני בטוח שאני כבר מודע לכל הפרטים הקטנים, ואז אני מפספס פרט גדול.

    טינה טרנר

    היחידה שהצליחה להסביר לי מהו צבע אדום. אני קורא לה רק בשמה הפרטי, טינה.

    בלט

    רוקד פעמיים בשבוע בביכורי העיתים. לאחרונה הבנתי שפירואט כבר לא אצליח לעשות אף פעם. בלט ממחיש לי כמה שרירים באמת צריך כדי לעמוד ישר.

    עורבים

    ישבתי עם חברה בגינת דובנוב ונפל עלינו עורב מת. אני חושב על זה הרבה.

    פתיחה של תערוכת יחיד ראשונה

    רגע אחד – כל המעגלים מתחברים, אני, המשפחה, בן הזוג, החברים, האמנים, התעשיה.

    פנטזיה לא ממומשת

    אחר כך . . .

    אמביציה

    יש הרבה שאיפות גדולות, אבל אני מתחיל עם הקטנות, כמו להיכנס יומיום לסטודיו ולצייר.

    גלריות

    קצת עצוב לי שם, העבודות נראות לי תמיד סובלות. צריך לפתוח להן יותר חלונות עם אור טבעי ואוויר טרי.

    תשוקה

    כבר מצאתי את עצמי מציע חברות לאחד מהציורים שלי.

    תיק עיתונות:

    רועי חפץ ביקר במועדוני דראג במהלך שהותו בניו-יורק לפני כשנה, והוקסם מיושבי המועדונים המשוחחים על כוכבות פופ בשמן הפרטי, "אהבתי את בריטני", למשל. "זה שובר את המרחק", מסביר חפץ, "יוצר אשליה של קירבה בינך לבין הדמות. מהמקום הזה אני יכול להגיד 'אהבתי את טינה' ".

    "הבחירה לצייר את דמותה של טינה טרנר באה ממקום שונה משאר הדמויות שאני נוהג לצייר. זה נבע מרצון לצייר תשוקה, געגוע לדימוי של תשוקה פשוטה, אולי נכון יותר לומר אהבה. כל מה שמעמיסים על דמותה של טינה בהיסטוריה התרבותית, אולי זה קשור גם לדמות נשית שיש בה משהו קצת גברי".

    הדמויות הגבריות שצייר חפץ חלקן אנונימיות, תצלומים שנתקל בהם תוך כדי שיטוטים באינטרנט, וחלקן דמויות מוכרות יותר כפיליפ סימור הופמן, בדמותו מתוך הסרט "טרומן קפוטה" והאדריכל אדולף לוס שפעל בתחילת המאה ה-20.

    "מה שפיליפ סימור הופמן עושה עם קפוטה, הוא בדיוק מה שאני רוצה לעשות עם ציור: התמזגות טוטאלית. למרות שלקפוטה יש מראה חיצוני שנחרט מאוד בזיכרון, היום כשחושבים עליו עולה דמותו של הופמן".

    אדולף לוס, לעומת זאת, עניין את חפץ בגלל גישתו לאמנות ולארכיטקטורה. לוס, שפעל במקביל לתנועות הארנובו וה"arts and crafts" - זרמים באמנות עיצוב ואדריכלות שהיו דקורטיביות באפיים - כתב כתגובה להן את המאמר "קישוט ופשע", המזהה את הגישה הקישוטית עם חוסר מוסריות. בעבודתו כארכיטקט הוא יצר בניינים בעלי נוכחות של דמויות אנושיות: אחד מבנייניו חסרי הקישוטים כונה בלעג "האישה ללא גבות".

    אחד מהמניעים העיקריים של חפץ במעשה הציור הוא הרצון שלו לשבור את הריחוק מול הדמות המצויירת ולנהל איתה מערכת יחסים אינטימית: "אני מנהל סוג של דו קרב עם הדמות עצמה. אני חווה איתה חודש חודשיים של רישום, עד שבסוף התהליך היא הופכת לאנונימית, מאבדת את הסממנים המזהים שלה. באיזשהו שלב אני מתאהב בדמות עצמה ומאבד את ההקשר. רק כך אני מסוגל לחוות את הפעולה של הציור".

    העירבוב בין גבוה ונמוך, בין תולדות האמנות, ספרות, קולנוע ופופ, לא נובע מהצהרת כוונות פוסט מודרנית, אלא לדבריו של חפץ, מגיע דווקא ממקום סובייקטיבי: "המקום בו פופ וגם משהו כמו אדולף לוס הופכים להיות הכי אישיים זה המקום שלי, כמו ילד שיש לו פוסטר של טינה טרנר שהפך להיות לחלק מהחדר שלו, מתמזג עם הסביבה".

    "אני מאוד נבוך מהציורים של עצמי" מתוודה חפץ, "קצת כמו המונה ליזה, שמביכה אותך כי היא מתסכלת עליך, ובדומה למשחקי העיניים שמשחקים לפעמים, בהם אתה מתרכז במעקב אחד המבט של מישהו בלי לנסות לקרוא את הבעת הפנים שלו. יש משהו בפעולה שאני עושה שמתבונן יותר מידי, עובר את הגבול ולא יודע מתי לעצור".

    הנטיה ל"התקרבות יתר", חיבתו המוצהרת למלודרמה, ונטייתו לעיבוד יתר של יצירותיו הביאו אותו לשנות גישה בתערוכה הנוכחית: "אחרי שפיסלתי הרבה שנים והרגשתי שאני עושה יותר מידי פעולות, ומשתלט על העבודה, החלטתי להתמקד ביכולת לעשות ציור אחד שמכיל הכל ויוצר משהו מאוד אינטימי".

    תחושת ה"יותר מידי" מלווה את חפץ לאורך דרכו כיוצר ומתקשרת לשמה של התערוכה, "כמה שרירים צריך כדי לעמוד ישר". נסיונו של חפץ כרקדן בלט מתחיל לימד אותו כי לפעמים כדי לבצע פעולה פשוטה אחת נדרש לא מעט מאמץ: "אני נכשלתי בביצוע פירואט (סיבוב של רקדן על קצות האצבעות). במחול יש התחושה שצריך כל פעם לעלות לבמה ולחשוב כמו פרימה בלרינה. אני חווה בכל שיעור את הכישלון הזה".


    חפץ זהיר מאוד שלא ליפול לקלישאות, אבל חש שבסופו של דבר הוא עוסק בהן במידה מסויימת : "מחנכים בבצלאל לא ללכת לקלישאה, אבל אני טוען שאם אתה הולך בעינים פקוחות לקלישאה, רוב הסיכויים שלא תייצר אותה מחדש. אני לא ג'ף קונץ שמעצים את הקלישאה, אני לא רוצה לדבר עם קלישאות או לבטל אותן, אלא ללכת יחד איתן. אחת הדמויות הראשונות מהסדרה הנוכחית הוא אדולף לוס, אותו ציירתי עומד ביציבה זקופה, הרגשתי שאני רוצה לעמוד ליד הכתף שלו, ליד הקלישאה".


    "כמה שרירים צריך כדי לעמוד ישר" , תערוכת היחיד של רועי חפץ, גלריית ונטה בזירה הבין תחומית, ירושלים. סגירה: 7 ביולי 2007

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully