שניים עומדים על צוק. עניים.
אחד משורר והשני מוכר אבטיח. הם אינם מדברים זה עם זה; הנהון קל בבוקר, ועוד אחד בערב. ובמהלך היום, שקועים מאוד בעיסוקיהם ולא מרגישים כי ערב כיסה כיפותיהם.
המשורר ירד מהבמה וכחכח בגרונו הצרוד, כחכוח ועוד אחד, ובלועו הצטברה לה ליחה סמיכה - חונקת. כדי לנשום היה זקוק לטפיחה קלה בין השכמות, ידידותית כמעט, אך קולו בגד בו, ולא יוכל היה להסב תשומת ליבו של מוכר האבטיחים, שקיפל מרכולתו.
שניות ספורות לפני שנפחה נשמת המשורר, הבחין המוכר בצרת שותפו לצוק, אך בדיוק באותו הרגע, החזיק תחת בחיקו אבטיח גדול מאוד.
מה יעשה? אם יבוא לעזרתו של המשורר תישמט פרנסתו, אך איך יסלח לעצמו אם יתן לחברו למות? המוכר לא התמהמה וקפץ מן הצוק.
יורם קניוק אמר, כי "מה שהורג בסוף הם החיים ונגדם אין תרופה". והמשורר המת אמר כי "הדמעה האחרונה שלו, לא היתה של רגש, של פיוט, של מילה. דמעתו האחרונה היא של חרחור, סתימה בקנה והאבטיח הוא רק תירוץ."
מי ידבר בעבור מופעי החימום? המוזיקאים, אשר מנגנים מוזיקה מאותו הז'אנר של אלה הבאים אחריהם, שמחלישים להם את הווליום, כדי שאלה הבאים יהלמו בלב הקהל.
פרדריקו גרסיה לורקה רואה את המוזה מדבר על מושג שנקרא דואנדה (בספרדית), מה שאנו, משוויצי העברית, נוהגים לקרוא השראה. הדואנדה אפלה ומיסתורית; והיא מבטאת מאבק אדיר עם הנפש - רגש עז וחוסר מנוחה. ללא כל הרגשות הללו - היצירה נותרת רדודה ושטחית. אי אפשר ללמוד, או לחזור על דואנדה: זה מקום חד פעמי.
הדואנדה איננה מלאך או מוזה. המלאך בא מבחוץ, ואילו המוזה, גם היא מלאכית המעוררת בנו את השכל ומאפשרת יכולות פיוטיות מוצלחות, כמו חריזה למשל. כדי לכתוב שירה אמיתית צריך לעיתים לבעוט במוזה ובמלאך ולעורר את הדואנדה. במילים אחרות, להתחבר למקום כואב, מפחיד, זר או חדש שלא יודעים כיצד להתמודד איתו. אבל בשביל זה צריך אומץ, ובשביל זה, צריך פעם לאהוב ולאבד. טעמו של ניצחון מהול בטעמו של מוות, של ריקבון, של גבינה ספרדית עבשה.
אשרי האדם החי בתל אביב ומאמין באהבה.
*** מערכת וואלה! תרבות מבקשת להבהיר כי רב הקשרים בין המדור למציאות מקריים ושקריים, וכי כל אסוציאציה מסוכנת היא על אחריות הקורא בלבד***