אני רוקד, משמע אני קיים

אחרי עשר שנות יצירה ועבודה בניו-יורק החליטה לפני שנה נטע ירושלמי לחזור לכור ההיתוך המקומי שלנו ולהשתלב בסצנת המחול המודרני בישראל. לא שהיה לה ממש קשה, כי מהרגע שהגיעה ארצה זכתה לחיבוק חם מצד הפסטיבלים הנחשבים ביניהם "הרמת מסך", "גוונים", "אינטימדאנס" ועוד.

בסוף השבוע היא מעלה ערב מעבודותיה בתיאטרון תמונע, כשבמרכז ניצבת היצירה "דיספוזיטיפ", שמבוססת על כתביהם של הפילוסופים מישל פוקו וג'ורג'ו אגמבן. "שני הוגי הדעות הגדולים האלה מדברים על המושג 'דיספוזיטיפ'", מספרת ירושלמי.

"על יצירת הפרדות ותחימת מרחבים בחיינו, ועל הדרכים להיאבק באותם גבולות שמייצרים את האזורים המוגדרים שאנו רואים סביבנו, פיזית ונפשית כמובן. אני בחרתי לפרש את זה במובן הפשוט ביותר, ולהתייחס להפרדה שבין הרקדנים לבין הקהל"

כשברקע קולו של פוקו נותן את הרצאתו המפורסמת על "הטרוטופיה", ויחד עם חמש הרקדניות שאיתה, ירושלמי מפרקת את המחסומים בינה לבין קוני הכרטיסים: "אנחנו מעלות אנשים מהקהל אל הבמה, והם לא צריכים לעשות כלום, הם הופכים להיות חלק מאיתנו.

הרעיון הוא להבין מה זה קהל, מה זה אומר כשאתה בא למקום מסוים וצופה במחזה שמתרחש בתחום המוגדר של הבמה. אני רוצה לערבב בין הרקדן שבה להופיע במצב מנטלי מסוים מאוד לבין מי שבא לראות אותו."

ירושלמי ממשיכה לשחק על הגבול שבין צופה ונצפה גם לצרכי תפאורה: "לקחתי תמונה שאבא שלי צילם במשחק פוטובול בארה"ב בשנות השבעים, שבה רואים את הקהל עומד על רגליו מריע ומנסה לראות מה קורה במגרש, והגדלתי אותה כך שתכסה את הקיר שמאחורינו. בחרתי להשתמש בזה כי הרי גם בספורט ישנה ה'ארנה' וההפרדה בין הקהל לבין היוצרים".

ב"דיספוזיטיפ" יוצרת ירושלמי מספר עולמות שונים לחלוטין יחד עם הרקדניות אמרי רגב-חומש, דניסה מוסילובה, טליה בק, ענבל שחר, ועופר עמרם, שמשמשת כדמות שחיה באיזור הדמדומים שבין צופה לנצפה, לבושה כולה בשחור.

במסגרת בימת מחול בתיאטרון תמונע תעלה ירושלמי על הבמה הערב (שישי), ב-22:00, ומחר (שבת), כשאת הערב יפתחו שתי הופעות סולו "פרווה מתוקה שלי" של הרקדן עידן כהן ו Ramifications של מיכאל גטמן.

לחיזוק נוספה גם היצירה "פואמה", אותה יצרה ירושלמי יחד עם אחותה הקטנה, לפני שזאת התגייסה לצבא, והוצגה לראשונה בחלל אלטרנטיבי למחול ותיאטרון בויליאמסבורג.