ברוט לגבר

    משהו דפוק בעולם הזה אם האלבום השני של ארט ברוט לא יביא להם את ההצלחה המיוחלת, שאלון עוזיאל הבטיח להם

    אלון עוזיאל

    בגלל אדי ארגוס הפסקתי ללבוש ג'ינס. זה קרה בסוף השנה שעברה, כשארט ברוט הוציאו את “Nag Nag Nag Nag”, הסינגל הראשון מתוך האלבום החדש והשני שלהם, “It’s A Bit Complicated”, שיצא, אחרי ציפייה ארוכה, בשבוע שעבר. באותו סינגל, מספר ארגוס – כנראה הסולן הכי כריזמטי שיש לרוק העכשווי להציע – כי כל המכנסיים שלו נמצאים בתוך מכונת הכביסה, אך שהוא מעדיף ללבוש משהו לח מאשר שיראו אותו בג'ינס. עם האמירה הזו הוא חידד אצלי חשדות שנמו בתוכי זמן רב: ג'ינס זה ללוזרים, ואם אני רוצה טיפה כבוד מהסביבה, עדיף שרגלי ייגעו אך רק בכותנה.

    הקסם של ארגוס גורם לי לציית מבלי לפקפק. אני מאמין לכל מילה שיוצאת לו מהפה, מחייך אחרי כל משפט שהוא ממלמל במבטא הבריטי הכבד שלו ומזדהה עם רוב האמירות המטופשות-מתחכמות שלו. הוא לא ממש יודע לשיר (באלבום הבכורה הוא הדגיש "זה אכן קול השירה שלי / זו לא אירוניה / זה לא רוקנ'רול"), יש לו מודעות עצמית מלאה ("אולי אתם כמוני ולא מאוד מוזיקליים"), והוא גנב את ההגשה – כנראה ביודעין – היישר מגרונו של מארק אי. סמית'.

    אלבום הבכורה של ארט ברוט, “Bang Bang Rock And Roll” מ-2005, הוא יצירת המופת הכי "לא-רצינית" של השנים האחרונות. עם טקסטים שמלאים בשנינויות מצחיקות, אובססיביות, מודעות עצמית, נרקיסיזם והתרסות פופוליסטיות נגד התרבות שבה הם מתקיימים ("לא קראתי את ה-NME מלא זמן / אין לי מושג באיזה ז'אנר אנחנו פועלים", ו"אני לא סובל את הסאונד של הוולווט אנדרגראונד") לא פלא שכל ביקורת עליהם מלאה בציטוטים של ארגוס. אך עם דיסטורשן שאף פעם לא מתפתה להגיע למצב של מלודיה, זה די ברור איך הם לא הצליחו לחדור לקהל הרחב כמו שמקבלותיהן לתקופה ולסגנון – בלוק פארטי ופרנץ פרדיננד למשל – הצליחו, אך אין לי ספק שבעוד כמה שנים, כשיסתכלו אחורה על גל הפוסט-פוסט-Pאנק, “Bang Bang Rock And Roll” יתבלט כקלאסיקה הגדולה ביותר. אם זה לא יקרה, משהו כנראה דפוק בעולם הזה.

    עוד בוואלה! NEWS

    יש פתרון אמיתי: הקרם שיעלים לך את כתמי הפיגמנטציה

    לכתבה המלאה

    ארט רוק קפה

    רק ליתר ביטחון, ארט ברוט דאגו שהאלבום החדש שלהם יצליח לתפוס נתח גדול יותר מהשוק; הם הכניסו יותר מלודיות בין הגיטרות הרועשות, שילבו המון קולות רקע של "אוההההווו-אווווו" והתרחקו מעט מאווירת "הדאחקות" של הבכורה, לטובת טקסטים קצת יותר שקולים, סמי-בוגרים, ויותר שנונים ממצחיקים.

    המעריצים הישנים שלהם לא צריכים לדאוג – ארגוס הוא ארגוס, המנגינות הן אותם מנגינות וכל השינויים שציינתי למעלה הם עדינים מאוד. ארט ברוט נשארים בטרטוריה מוכרת, רק שעכשיו, כשההפצה העולמית לצידם, הם מראים גם לאלו שהתקשו לשים לב לכך בבכורה, שהם לא רק הלהקה הכי מבריקה-טקסטואלית בסביבה, אלא שהם גם יודעים ליצור פופ גיטרות מצוין, מבלי לקחת עצמם ברצינות יתרה. אם באלבום הקודם ארגוס צעק על סולו גיטרה "גו גיטאר גו!" רק בכדי להראות לנו שיש אנשים מאחורי הצליל, בחדש הוא מכריז לפני הפזמון החוזר של “Direct Hit” ש"הנה מגיע החלק הטוב באמת" – והוא צודק.

    בכל זאת, ועם כל האהבה שלי ל-“It’s A Bit Complicated” – רוב השירים ממנו דלפו לרשת כבר לפני מספר חודשים בהם שמעתי אותם יותר מכל דבר אחר – חסרים בו הניחוחות הטריים של הבכורה, ואין בו מקבילה ל-“Emily Kane”. אבל עזבו אתכם ממחשבות שליליות כי עדיין מדובר ב-35 דקות של כיף טהור, ובשירים מדהימים שספוגים בכל המחשבות הכי שוליות, בגאונות טקסטואלית ובחפירה הכי גלויה אל תוך העצמי של רווק בשנות העשרים-שלושים, שלא תוהה על הקיום אלא פשוט דואג לעצמו ומשתדל ליהנות על הדרך.

    ארגוס הוא משורר עם כנות, שחי באווירה אורבנית של סקס ומועדונים, וככל הנראה מאזין להמון מוזיקה (רוב השירים עוסקים במיקסטייפס, ציטוטים משירים, הגברת הווליום ולהיטים. השאר מדברים על אהבה). אין שום סיבה בעולם שישיר על דברים אחרים, והוא יודע זאת: "נהר עמוק והר גבוה / יש טקסטים שלעולם לא יעבדו / כי אני לא שוכב ער בלילה / עם מחשבות על עומק הנהר וגובה ההר" (“Post Soothing Out”) – מזל שיש דברים אחרים שמטרידים אותו, כי בגלל זה קיבלנו המון קטעים מוצלחים.

    ברוט-לי

    חוץ מ-“Nag Nag Nag Nag” הידוע, שבהחלט ראוי לתואר "השיר הטוב באלבום", יש גם את Pump Up The Volume”" המזדמזם להחריד, בו ארגוס הוא פונה לבחורה ואומר "אני יודע שאסור לי / האם זה כל כך נורא / לעצור את הנשיקה שלך / בכדי להגביר שיר פופ".

    ב-“People In Love”, שיכול להיחשב כסוג של בלדה, הוא מתכתב עם חברות העבר ומסביר את עצמו, תוך כדי שהוא מנקה מעצמו את הסטיגמה הנואשת ש"אמלי קיין" הצמידה לו: "לכל הבחורות / שאי פעם היו איתי / התגברתי על כולכן / בסופו של דבר", מסביר לבחורה למה הוא נפרד ממנה: "אנשים מאוהבים / שוכבים להם ומשמינים / אני לא רציתי שנגיע לזה" ומנסה לנחם את כל אלו שנפגעו ממנו - "אפשר ללמוד ליהנות מעצבות שכזו".

    יש ב-“It’s A Bit Complicated” עוד לא מעט קטעים שראויים לציטוט ולמחמאות –“Jealous Guy” ו-“Late Sunday Evening” הם הבולטים שבניהם – אך אם אכתוב גם עליהם, אסתכן בגניבה ספרותית (יש גבול לכמות הציטוטים שאני יכול להשחיל בביקורת).

    ב-“I Will Survive” ארגוס מיתמם ואומר "אני לא יודע מה אני עושה / אבל זה מרגיש כמו הצלחה" – אין לי ספק שאם תרכשו את האלבום תוכלו להסביר לו – אם לא, לפחות תיהנו ממנו, זה וודאי.

    ארט ברוט, “It’s A Bit Complicated”
    (Downtown)

    יש צדק?

    הערה לא קשורה לסיום: ביום רביעי טל מסינג כתב ממש פה, בוואלה! תרבות, על האלבום החדש של הצמד ג'אסטיס. אחרי כל המחמאות שהוא חילק להם (בצדק רב), הוא פסק שהאלבום, “Cross” (או איך שלא התכוונו לקרוא לו כשציירו צלב סתמי), לא עומד בפני עצמו, ושיש בו רק שתי נקודות אור בודדות.

    קצת כאב לי לקרוא את זה, כי לדעתי, האלבום הוא פסגת הדאנס של השנה האחרונה, ובהחלט הריליס הכי טוב של אד בנגר: מעניין, כיפי, מרקיד, אחיד ברמתו ובאמת משובח. וכן, גם אני מחכה לאלבום המלא של Uffie, אך קשה לי להאמין שיהיו בו רגעים יותר שווים מאלו שיש ב-“The Party” - השיר בה' הידיעה שבאלבום (בו Uffie מתארחת). אם אי פעם Uffie תתעלה על הקטע הזה, סביר להניח שזה יהיה רק בעזרת ההפקה המהודקת של ג'אסטיס.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully