הישרדות - בולטימור

עונה רביעית של "הסמויה" באה והלכה, ועולם כמנהגו נוהג. קודם כל, בחוסר ההתייחסות ההולמת לסדרה המהוללת, ושנית בכך שהמציאות מחוץ לעדשה ממשיכה להיות מחורבנת.

אחרי שגילינו את עולם הסמים והמשטרה של בולטימור (והיחס ביניהם), חווינו את החיים בנמלים, וראינו איך הפוליטיקאים מעדיפים לטייח את הסטטיסטיקה במקום לטפל בבעיות העיר, הגיעה עונה מספר 4 של "הסמויה" ופרשה בפנינו את השתלשלויות האירועים שהפכו את בולטימור - ומן הסתם גם את המרכזים של שאר הערים הגדולות בארצות הברית - יומולדת שמח, אגב - למקום מפורר, רקוב ומנוכר, שעונה לכל המאפיינים של עולם שלישי.

זו ללא ספק הייתה העונה הטובה ביותר של הסדרה עד כה , כזו שמאפשרת לכל העוסקים במלאכה לעמוד בגאון מול כל יוצר, במאי, כותב, או מפיק אחר. מעולם לא הייתה עיר - כמו בולטימור של הסמויה (גם לא בולטימור של "רצח מאדום לשחור") - שתוארה בצורה עמוקה כל כך על מסך הטלוויזיה או הקולנוע; מעולם לא הייתה סדרה שהעניקה לצופים את התחושה שהם יודעים הכל על אותה עיר, גם אם כף רגלם מעולם לא דרכה בה.

העונה עקבנו אחר מעלליהם של ארבעה מילדי בולטימור, מייקל, ניימונד, רנדי ודוקוואן. תלמידי כיתה ח' אלו חיים באיזור קרבות של מערב העיר, שהופך אותם מזאטוטים פחות או יותר רגילים לצעירים שאיבדו את הילדות שלהם כשפגשו - או יותר נכון, התנגשו חזיתית - במציאות שחיכתה להם ברחובות.

סיפור מסע ההתבגרות של הילדים מוגש יחד עם מבט על מערכת החינוך, וזאת, כמובן, על ידי בניית הבסיס הרחב להדהים שהעמידה "The Wire" בתיאור עלילות העיר המקוללת בעונות 1-3.

היוצרים דייויד סיימון ואד ברנס העבירו את המסר שלהם על ידי כך ששמו דגש על הניגוד בין התמימות של הילדים, שכמובן מעוררים אמפתיה והבנה הרבה יותר מסוחרי הסמים להם התוודענו עד היום, לבין החיים הקשים בשולי The Game. "המשחק" הוא, כידוע, צומת הדרכים בין עולם הסמים והמשטרה.

בשלוש העונות הראשונות קיבלנו דמויות מוכנות ושלמות, שכבר מזמן הפסיקו להאמין בעתיד טוב יותר. הניסיון הקנה כמעט לכולן את ההבנה שאם ינסו להילחם בסדר הקיים, הם אלו שיהיו בצד המפסיד. אבל ילדים, כידוע, לא יודעים ציניות מהי, ועל זה יודעת "הסמויה" לנגן באמנות. הבחירה שלהם להיות שותפים פעילים יותר בשרשרת המזון של הסמים נעשית, כמובן, בכפייה, ורק מאוחר החיים שלהם הופכים ל"משחק".

סיימון וברנס אמנם מדברים על בולטימור, אבל גם על דרום ת"א, בת ים, דימונה (רק שאנחנו עדיין בעידן הסכינים), פרברי פריז או כל איזור מוכה עוני, סמים, פשע ואבטלה אחר. המשותף לכולם הוא חוסר האונים של האיש הקטן - בין אם סתם מישהו, שוטר, מורה, סוחר סמים, פוליטיקאי או נרקומן - אל מול הממסד החירש והעיוור מולו הוא מתקיים.

כדאי שכל תומכי הכלכלה הביביסטית שרוצים להרגיש אמריקה יבחנו את הקרביים המדממים של האימפריה היחידה על פני כדור הארץ, לפני שהם מפרקים את מדינת הרווחה. יותר מכך, הסדרה גם מאפשרת להבין את יכולת הגיוס המפתיעה של תנועות פונדימנטליסטיות כמו החמאס, שמציעות פתרונות מעשיים לבעיות היום-יום שהשלטון לא יכול (או לא רוצה) לפתור. האידיאולוגיה הרצחנית, בבולטימור כמו ברשות הפלשתינאית או בעיראק, מגיעה רק אחר כך, כשצריך להצדיק מעשי זוועה.

הילדים המדוברים לא בחרו להיוולד שם, ו"הסמויה" ממפה להם נתיבים בודדים בלבד בדרך להישרדות אפשרית, כשכולם מסתיימים ללא מוצא נראה לעין. אופציות היציאה תלויות באלילת המזל במקרה הטוב, ובלתי קיימות במקרה הרע. האמת, בסדרה ריאליסטית לעילא ולעילא כמו "הסמויה", לא היה לנו בכלל ספק שהסוף יהיה מורבידי. הסיבה היא פשוטה - כזו היא המציאות. כשהחיים במרכזים האורבניים יהיו טובים יותר, גם חייהם של באבס, רנדי ודוקוואן ישתפרו. ולמרות ההבנה הזו, פרק הסיום, "ציונים סופיים", שלח אגרוף עוצמתי לבטן התחתונה של הצופים.

אחרי שאמו האומנת של רנדי נרצחה בגלל שהמשטרה חשפה בטעות שהילד שיתף איתה פעולה, הפנתה המערכת גב לרנדי. המשמעות היא שהוא ייאלץ להילחם בתדמית המלשן, כלומר להילחם על חייו, עד יומו האחרון. לדוקוואן לא נותרה ברירה מלבד למכור סמים בפינת רחוב, ומייקל הפך לגנגסטר לכל דבר ורושם על שמו שתי גופות טריות ("Now you can look anybody in the eye, no matter who they are or what they done", אומר לו כריס. אכן מתנה נפלאה לילד בן 14).

"האובססיה האמריקאית בדרמות פשע ובדרמות משטרתיות בדרך כלל מאפשרת לרעים - רובם שחורים וחומים - להיתפס על ידי השוטרים הגיבורים", אומר סיימון. "אנחנו באים להראות מהיכן אותם 'רעים' באים, והאם יש לנו איזושהי זכות להסתכל עליהם כאנושיים פחות מאיתנו".

וכך פתאום, לסוחרים, לרוצחים, לגנבים ולנרקומנים יש לא רק פנים ושם, אלא גם נסיבות טרגיות שגרמו להם "לבחור" בחיים האלה. "Why would anybody want to be here, if they could do anything else?", שואל וויביי, אביו הכלוא של ניימונד. השאלה הזו עומדת תלויה מעל כל העונה, ובעצם מעל כל הסדרה. אף אחד לא רוצה לחיות כך, הכל עניין של הישרדות. וויביי מציל את בנו כשמחליט לאפשר לשוטר לשעבר ו(בערך) מורה בהווה באני קולווין לאמץ אותו, ועם זה בחרו סיימון וברנס לסיים את העונה, כנראה מתוך רחמים על הצופים, שחוו סבל לא קטן בפרקים האחרונים, לא מעט בגלל מנות הסבל הבלתי נגמרות שהיו מנת חלקו של באבס המסכן. ואם אנחנו התקשנו להתמודד, מה יגידו ילדי ותושבי בולטימור?

בעצם, הישרדות היא מילת המפתח של "הסמויה", ולא רק מהצד השחור של המפה. המשטרה, למשל, לא רוצה למצוא גופות (נוכחותם של צעירים שחורים בבתים נטושים עליהם אף אחד לא יודע מעבירה מסר חד), ולא מחפשת אחר האמת או מעוניינת באמת ובתמים לשמור על השקט. כל שהיא רוצה הוא ליצור מראית עין של עבודה יעילה.

ראש העיר, מצידו, מחבל בחקירה שממצאיה יכולים להזיק לו, כדי לדחות את פתרונה עד אחרי הבחירות, או כדי להציג נתוני פשע מחמיאים יותר. וכמה חודשים אחרי שמחליפו המבטיח עולה לכס השלטון הוא נוטש את מערכת החינוך לאנחות בעבור רווח פוליטי אפשרי בהמשך הדרך.

גם מוסדות החינוך פועלים בצורה דומה ("It seems everytime I open my mouth", מלין קולווין. "I'm telling people something they dont wanna hear"), ורק המורים מגלים עניין אמיתי בילדים. "האמת היא", אומר אד ברנס, שאחרי הפרישה מהמשטרה הפך למורה, "שהתיאור שלנו את הבעיות של בתי הספר העירוניים, וכמובן חוסר הנכונות שלהם לטפל בהן, היא מאוד נדיבה".

וכולם ממשיכים בחייהם, בתחושה שאין דבר שיוכלו לעשות כדי להילחם באימפוטנטיות הממוסדת, שחמושה ברובוטים רבים מספור שדואגים לכסת"ח הרבה לפני שהם דואגים לאזרחים. אל מול המציאות הקשה הזו, "The Wire", למרות ההומור, העידון והאנדרסטייטמנט שבה, היא סדרה כועסת וממורמרת. זועמת אפילו, מחוסר האונים והאטימות.

החיים של ארבעת הילדים קשים כבר בתחילת הסדרה, אבל השנה הגורלית הזו (מה היו הדאגות שלנו בכיתה ח'?) שהעברנו איתם קובעת את עתידם ללא רחמים. הגופות שמצא לסטר פרימון מאוחסנות באולם ספורט של בית ספר לשעבר, והמעברים מהכיתה הבעייתית ב"טילמן" למסדר הצעירים המתים שולחים מסר ברור - הילדים האלה הם הם הניגרים המתים הבאים. הנקודה הזו מקבלת משנה תוקף כשמייקל רוצח את סוחר הסמים בודי, בגלל שנצפה משוחח עם השוטר ג'ימי מקנולטי (שהפך בעונה אחת מדמות כמו-ראשית לשחקן ספסל).

בודי ("This game is rigged, man"), מעולם לא היה מלא חיים - מוצפים כעס ותסכול, אבל עדיין חיים - יותר מאשר בפרק האחרון, אולם ברגע שראשו המדמם צונח על המדרכה הוא הפך ל-just another dead nigger. ועולם כמנהגו נוהג.

אין זה חדש למצוא מסרים חברתיים באמנות שאנו צורכים, אבל נדמה שלא הייתה יצירה שבעצם כיווני העלילה (הבדיוניים) בהם היא בוחרת מציגה תמונת עולם מרובדת ומלאה יותר מזו שקיימת ב"הסמויה". הסדרה עצמה היא מסמך חברתי נוקב ומשמעותי, והדגש על ריאליזם קיצוני מונע ממנה את הנפילות האפשריות במהמורות הדידקטיות והמוסרניות.

הריאליזם המדובר מעקר את הזוהר מעבודת המשטרה ומעולם הפשע, אבל כשהוא נתקל בילדים חמודים הוא מזכיר שישנם בני אדם שטרם התחשלו מספיק כדי לדעת כיצד להתמודד עם המציאות הקשה. וההבדל בין חיים נסבלים לחיים קשים מנשוא הוא של מילימטרים בודדים, המרחב לטעות קטלנית הוא אפסי עד בלתי קיים.

בולטימור של "הסמויה" מחזיקה בחוקים משלה, ושונה מכל האמריקות שזכינו לראות עד כה על המסך הגדול והקטן כאחד. התהום הפעורה בין שני העולמות מובילה לכך שגם סיפורי רצח שהם נחלת הכלל ברחובות אינם מגיעים למשטרה. כאן אין חלום אמריקאי, אין תקווה, אין חג מולד, אין דוד סם, אין חתירה למצוינות ולשינוי, וכמובן שאין דאגה לזולת. וכידוע, אמריקה היא החלון המרכזי שמשקיף על העולם המערבי כולו, אז את תחושות העליונות כלפי ארה"ב כדאי במקרה הזה לאפסן.

נותר רק לשאול מדוע ולמה מרשים בני האדם לעולם שלהם להתפורר כך? "בושה היא דבר נורא", נאמר בפרק הסיום בהקשר של באבס. "היא אומרת לך שאתה לא יכול לפתור את הבעיות שלך, וברגע שאתה מנסה, הבושה מורידה אותך חזרה מטה, כי אתה חושב שנכשלת".

מהמלחמה הזו בין המדינה לאזרחיה הסוררים עושה רושם שאין כרגע מוצא. כמובן שסיימון אינו אופטימי, ולדידו הקריסה מבפנים בוא תבוא, כפי שניתן היה להבין באחד מפרקי העונה, במהלכו צופה השוטר שהפך למורה, פרזבולוסקי, במשחק פוטבול בטלוויזיה. אשתו מתעניינת "מי מנצח", וזה משיב לה, "No one wins, one side just loses more slowly". ועד שזה יקרה, עולם כמנהגו נוהג.

* סייע בהכנת הכתבה: רן קדרון