מוות בחוג לתסריטאות

    אלו שחופרים לניב הדס בראש באשר לגורלו של טוני, פשוט לא הבינו את "הסופרנוס". המוות אינו מחוסר עבודה, הוא עוסק בפינוי פסולת. ולא, אין ספויילרים

    ניב הדס

    את העונה האחרונה של "הסופרנוס" ראיתי, לראשונה בתולדותיי כצופה, לפי לוח הזמנים של HBO. זו לא היתה עוד גחמה אימפולסיבית (הפיגור של יס הוא באמת מזערי), סקרנות גרידא שחיפשה לבוא על סיפוקה, או איזה יצר ילדותי לדעת מה קורה לפני כולם, אלא חוסר ברירה מצער: מכיוון שאני הוא זה שמסנן את הטוקבקים לטור "יומני הסופרנוס" של שאול ביבי ו"לשיר עם הדגים" של איל פרידמן, היה ברור לי שאתקל בכל ספוילר אפשרי – אין לכם מושג כמה טוקבקים בסגנון "חכו שאני אמות בפרק 18" (מאת: כריסטופר מולטיסנטי) סיננתי - ואם ברצוני להקדים תרופה למכה, מוטב כי אצפה בהם בזמן אמת, גם אם פה ושם קיים סיכוי שאאבד חלק מההנאה ללא כתוביות התרגום.

    מלבד ספוילרים מכעיסים, הפער הזה, שקיים בין מי שצפה בסדרה דרך שידורי הלוויין, או דרך רשתות שיתוף הקבצים באינטרנט, הוליד תוצר נלווה מבחיל נוסף; תגובת נגד צפויה, שחוטאת אף יותר למהות של "הסופרנוס" ומרדדת את היצירה הטלוויזיונית הגדולה של זמננו, לכדי שאלה אחת "האם טוני ימות או לא ימות?". כמעט כל גוף תקשורתי שבחר לסקר בארץ את סיום הסדרה, התייחס כמעט אך ורק לשאלה הכל כך לא רלבנטית הזו ("נו מיקי, אז את רוצה לדעת אם טוני סופרנו נשאר בחיים?"), שמדי פרק תפסה יותר ויותר נפח, ומפספסת את מה שהיה כל כך שונה ועצום בסאגה המשפחתית שברא דייויד צ'ייס. מה זה כאן, "דאלאס"?

    "הסופרנוס", בניגוד לסדרות כמו "24" ו"נמלטים", מעולם לא היתה סדרת מתח עם פואנטות ותהפוכות עלילתיות מפתיעות, שמעלות שאלות בסגנון "מי החפרפרת?", "מי עשה את זה?" ו"מה יקרה בסוף?". זה קצת כמו להתייחס ל"חטא ועונשו" כספר על רוצח זקנות ברוסיה. "הסופרנוס" היא סדרת דרמה עם עומק פסיכולוגי נדיר במדיום שמצטיין בשטיחות, עם מורכבות וניואנסים שמבדילים אותה מכל מתחרותיה. במשך שש עונות וצ'ופצ'יק מעולם לא הוסתרה זהותו של אף מתנקש, בוגד, מלשין או קורבן.

    הדילמות ב"הסופרנוס" היו תמיד אחרות – מוסריות וערכיות – ואף פעם לא לכיוון עלילת האורך המרכזית. הצופה מעולם לא התבקש לחבר את הנקודות על מנת להבין מי נגד מי - זו משימה שנותרה לדמויות. יתרה מזאת, "הסופרנוס" היא סדרה שבה עלילות הרוחב – הנטיות המיניות של ויטו, הכעסים של ג'אניס, הסניליות של ג'וניור, הגסיסה של ג'וני סאק, הרצח של אדריאנה וכמובן הטיפול הפסיכולוגי של טוני - הפכו אותה למה שהיא, ולא משחקי השליטה המאפיוזיים בין ניו-יורק לניו-ג'רזי. כן, ברור שפיל היא חתיכת חלאה דוחה – כמעט כמו המספיילרים הילדותיים – והמוות של כריסי ריסק אותי מבפנים, אבל גורלו של טוני, בהקשר של הסדרה כולה, הוא פריפריאלי ובטח לא הסוגיה המרכזית שעומדת בבסיס הסדרה מאז עלתה לאוויר.

    שני פרקים עוד נותרו לסיום העונה. שניהם נהדרים, מרגשים, מסעירים, מצחיקים ועוצרי נשימה. דרמה בשיאה, כפי שטרם ראינו כמותה. את שניהם אני אראה שוב מבלי למצמץ. עזבו אתכם מהמתח המיותר שגוררת שאלת גורלו של טוני ותתמסרו למועקה, התמה האמיתית שנוכחת לאורך כל חייו. אה, ושמישהו כבר יקנה את "ג'ון מסינסינטי", הסדרה החדשה של HBO (שיושבת על המשבצת של "הסופרנוס"), מין שילוב בין "טווין פיקס" ל"יום רביעי הגדול". שני פרקים כבר שודרו ממנה ואווירת ההתמכרות הקשה כבר מחלחלת פנימה. אין מה לומר, מישהו שם יודע את העבודה.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully