הבטחה עם כיסוי: החוקים שכל מבצע קאבר חייב להכיר

באחת ההופעות שלו, עמד יוסי בבליקי ונפרד מ"ונדמה שישוב". "השיר נלקח על ידי פרעה הפקות (כך הוא קורא לגלגל"צ - ש"א)", הוא אמר. "שלום לך שיר יקר, היה נחמד". והמבט בעיניו הכיל את כל הסבל של מי שזרע בדמעה וקצרו לו את הראש בשמחה מיוחדת.

בהנחה ששרדתם את טורי יום ראשון של ניתוחי "כוכב נולד 5", והגעתם עד הנה, יש לכם עניין כלשהו במושג המגדיר את המוזיקה הישראלית: "קאבר". הקאבר הוא תמצית הוויית המוזיקה הישראלית וכו' וכו', וזה מסמל על תעשייה במשבר וכו' וכו'. נאמר כבר הכל ואין לי מה להוסיף על זה. אפשר רק לומר שהגרסה של דניאל זילברשטיין ל"סדר יום" של יוסי אלפנט, שבאה אחרי הנחתת האגרוף של אסף אמדורסקי לשיר הנ"ל, היא הקש ששבר את גב הגמל, שגם כך חשב שהוא סוג של חמור. כמובן שקאברים יכולים להוות כלי נפלא להפחת משמעות בשיר מצד אחד ובאמן המכסה מצד שני, וכל זאת על ידי קורטוב טעם טוב וקמצוץ כישרון. כלומר חבל שג'וני קאש נפטר, ונותרנו עם כל השאר.

מכיוון שאין יכולת לבצע איזשהו אקט רפואי בחולה המוטל לפנינו, כל שנשאר לעשות בגופתו הוא להסיק מסקנות, ולהבטיח את העתיד: אין עוד טעם בהנפת אצבע מורתית כנגד מבצעי הקאברים ומתכנניהם, תוך כדי הפקת זעקות כאב אל מול דור הSMS שבטוח ש - (השלם את שם המבצע השנוא עליך) שר את - (השלם את השיר שאתה באמת אוהב והוחרב עד עפר) ולא - (השלם את שם המבצע המקורי, וגמור עליו את ההלל). מתוך הבנה שהקרב הוכרע כבר מזמן, הדבר המתבקש הוא הסדר מוסרי ואסתטי, שיעגן את מעמד הקאבר בכבוד הראוי לו. החוק הישראלי אף מכיל בתוכו אופציה להגנה על נכס רוחני מפני פגיעה באיכותו ("הזכות המוסרית").

לכן, יותר משזהו ניסיון לעזור למכסים הסדרתיים לא לחלל ולהתעלל בשירים שחלקנו נשבעים בשמם, זהו רצון להגדיר פרמטרים הגיוניים לאמנים מכוסים, שיידעו: לא כל זב חוטם שגלגל"צ או צדי צרפתי חפצים ביקרו, יכול להקליט על חשבונכם קאבר חולני עד מעוות. בציפייה שלא יקומו עוד עידן יניבים המונעים על ידי פרעה הפקות, להלן אמנת הקאברים הבלתי הרשמית לביצוע שירים לא מקוריים:

יותר משחובה עליך להכיר את השיר אותו אתה בוחר לבצע לפחות שנתיים-שלוש שנים לפני שאתה מקליט אותו, פשוט תאהב אותו - תכיר אותו בעל פה, תכיר את הרקע והנסיבות של המקור הרבה לפני שאתה דוחף את המיתרים שלך ליצירתו של מישהו אחר. זיופים הם מיצג שאפשר לחזות בו ממרחקים שלא האמנת שקיימים בכלל. לכן, כשאתה ניגש לבצע שיר שאינו שלך-כדאי שיהיה לך הסבר טוב מאוד למה דווקא השיר הזה.

אין שום טעם בכך שתנגן שיר שאתה אוהב בעיבודו המקורי. לא סתם כתב מאיר ויזלטיר "זרוק את הספר הזה לים/ לראות אם הוא יודע לשחות". יצירות מבריקות נועדו להימצא מחוץ לסביבה הטבעית שלהם ולהתקיים שם, בגדולתם. ביכולתך להעניק לשיר פרשנות שתהפוך אותו מסתם שיר טוב, לבעל משקל אמיתי, שיתעלה אף על המקור.

אחד מתתי הז'אנר המועדפים בתחום הקאברים, הוא זה שדוקר בסיכה קטנה ואסתטית בלון מנופח ויומרני, ובכך מכניס אותו לפרופורציות הנכונות, או להלן "הקאבר המסתלבט". מארק רונסון הוא דוגמא טובה לכך. עיצוב מהנה של "קאבר מסתלבט" הוא אמנות בפני עצמה, ומפיח בשיר חיים טובים ומעניינים. במובן הזה, המוזיקה הישראלית זקוקה יותר ויותר לקאברים מהז'אנר הנ"ל, ופחות לידיים ההיפר-אקטיביות של נינט ב"ים של דמעות", או הטבח של אפרת גוש בעמיר לב.

הקפד לקבל את אישור הכותב והמלחין לפני הקלטת השיר והוצאתו לאור או שידורו בטלוויזיה. תחשוב שמישהו זר היה לוקח לך את הילד היותר מוצלח שלך לשעתיים של השתחצנות, וטוען שהכל נמצא בגנטיקה. אישור המחברים מייתר ביקורת כלפי השיר, ומעניק לגיטימציה כמעט חסינותית בפני כל טענה שאינה מוזיקלית נטו. אם המחבר/מלחין אינם בחיים-פנה ליורשיו החוקיים, ולא חלילה לחברת התקליטים. זיכרון זה לא הצד החזק שלהם.

בסך הכל, כולנו רוצים להיות שלמים עם עצמנו. אל תשכח שמישהו באמת התאמץ בשביל מה שהגיע אליך אפוי ומוכן, והקפד לציין זאת כשאתה מבצע את השיר. תת סעיף: אם אתה רק משתמש בלחן של השיר (תרחיש הגיוני), לפחות תודה בכך ותציין "בהשראת...". בטח אם מדובר בפול יאנג.

לא כל אחד יכול לבצע כל שיר. אם אלוהים חנן אותך בכישרון, זה מפני שהוא חשב שאתה מסוגל לעשות איתו דברים מסוימים, ואחרים לא. ולהיפך.