פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      תמונה וטקסט

      אין כמו דקלים ושמש כדי לצאת מהתמכרות להירואין. היד של אריק קלפטון איטית, אבל היד של אודי שרבני איטית יותר

      הדקלים של מיאמי. זה לא לאדם בריא בנפשו. הם עומדים שם בשדרות, זקופים, משתחצנים אל האדמה. כאילו אומרים לך שיש פה סדר. מופתי; הכל כאן כלום, אבל מסודר. אתה תתנפץ בסוף כי הם חזקים ממך וכל מה שנותר לך זה להיכנע לדקלים האלה, לסמל המיאמיות הזה, השדרתיות האוטופית (יש דקל - יש מיאמי - אתה נמצא במיאמי), אבל לבלוזיסטים אמיתיים אין דקל גאה בחצר, ואם יש, הוא עקום. זאת אומרת, הוא צריך להיות עקום. מתעקל. כזה שעבר משהו בחיים שלו, נדפק קצת לעומת חבריו הישרים בשדרות הגדולות. כאילו שבזמן שתילת העץ, כבר אז ידעו; זה לא יגדל ישר, הוא לא מתאים לשדרה, לך תצמח בבית של השתקמות מהרואין.

      ****

      אתה לא צריך להיות הכי מהיר. בשביל זה יש את השאר; ג'וני ווינטר, אלווין לי, ג'ף בק, אפילו הנדריקס. אתה צריך לתת את מתיחת המיתרים שלך ברגש. קצת רומנטיות, מה יש? רומנטיות זה לא דבר רע אם אכלת חרא. באיטיות. לאט, לאט. אתה האיטי בתוך הבית הזה במיאמי. יש דשא, אבל יש חרא ולא לזיבול, אלא שלך.

      ****

      אתה לא צריך להיות הכי מהיר. זאת אומרת, אתה יכול, אבל למה לך? כבר קראו לך בכינוי מסוים, אז לברוח מזה כבר לא תוכל וחוץ מזה, גינוני מהירות זה לאנשים עם סט שלם. סט שלם של תשובות לכל דבר, סט שלם שמונח על ריצפת הבמה; אצבוע מהיר מעיד על כלום. מחד, בלוזיסט לבן במיאמיות מדוברת זה חיפוש שורשים בכח, או אפילו החלטה על סבא שחור באמצע היום שהרי באמצע הלובן עומד לבן; על מה הוא כבר יכול להתבלז?

      מנגד, הוא עושה את התנועה הזאת. היי, מיסטר סלואו הנד, אתה שחור כי אכלת חרא אז ועד השכונה יכול לקבל אותך; זה בסדר, הוא בא לבית הזה לעשות ריסטרט מוחי, להידלק מחדש, לאבד עוגיות נצמדות ולהוציא תקליט של אחרי ניקיון.

      ****

      בית במיאמי, זמר, דקל עקום ואפקט שמש של שנות השבעים. הרי תמיד בשנות השבעים הגלויות היו שמשיות, מנתצות איזשהו סוף עלה, סוף רקיע, סוף ים, סוף בית.
      מה אתה יודע על בית? זאת אומרת, מה אתה באמת יודע על בתים ומי שגר שם?
      תן לזה לצמוח.

      לקיחת הנשימה הקטנה הזאת, לפני תחילת השיר, היא שנותנת לו חיים. היא שנותנת לו לגדול, לצמוח, ללבלב. נותנת תקווה. כמעט מבלי לשים לב, קלפטון לוקח אותה לפני תחילת השיר, והיא עוברת מהצומת עמוס הסימנים, אל חיפוש התשובה ואל מציאתה. נשימה קטנה, הכרחית, לא מחושבת אלא אינסטינקטית. שם, בשדרה האוקיאנוסית, מספר 461, קלפטון נתן לזה לגדול. בסוף השיר, המונוטוניות, היא שמרימה את הווליום של הגיטרה; לפעמים לא צריך סט שלם של תשובות. רק חזרה סיזיפית אל עצמך. E.C היה גם פה.


      אריק קלפטון, "461 Ocean Boulevard"
      1974