פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "אבק יהלומים" של אדיבה גפן

      גבריאלה מוצאת גופה בחצר של סבא מקס וחברו התמהוני, ונכנסת לתוך תעלומה מוזרה. "אבק יהלומים" של אדיבה גפן

      השניים דחפו את האיש המפרפר אל תוך הוואן הגדול שחנה על המדרכה, דלתותיו פעורות לרווחה כמו לוע של לווייתן רעב.
      שנים רבות חלפו מאז, כל מה שהיה התפוגג ונגוז, ועדיין אני יכולה להריח את ריח הזיעה שהחמיצה מפחד, לראות לנגד עיני את עיניו שהלכו והתערפלו, לשמוע את קול צחוקם של השניים כשגררו אותו וניסו לדחוף אותו לתוך המכונית הגדולה.
      הם לבשו חלוקים ירוקים וכיסויי ראש תואמים, כמו היו שייכים למסדר אחווה סודי. תנועותיהם היו שקולות ומתואמות להפליא, ושניהם נראו כאילו חזרו על הטקס הזה פעמים אינספור וידעו לנחש כל תנועה של השבוי המפרפר. אלא שזה, אף שהיה כחוש, חיוור ועלוב, התמרד וניסה להשתחרר. שוב ושוב ניסו הבריונים לחנוט אותו בחולצת בית החולים ולקשור את השרוולים הארוכים על גבו, יודעים שבכך יכריעו את המאבק. אבל הוא לא ויתר. בכל כוחו החזיק בשער החצר, לפת את ענפי היערה, תקע את רגליו באספלט הלוהט, וכשהצליחו השניים לגרור אותו עד למכונית, אחז בדפנות הדלת והחל לשיר בקול גדול: "ואס מאכט דר מאייר, די ק?ל?יינ?ע מאייר..." (גרמנית: מה עושה מאייר, מאייר הקטן). יקוב שר, והקהל שהתאסף מכל קצות רחוב אחד העם עמד ליד גדר הבית שלנו ומחא כפיים בהתלהבות. הוא סקר את הקהל המריע כמו שחקן נודע בתום המחזה. מבטו נדד סביב סביב. ידעתי את מי הוא מחפש בהמון הרעב לשעשועים, שהמחזה הבלתי צפוי סיפק לו את מנת ההתרגשות היומית. הוא חיפש את סבא שלי.

      "דר קליינע מאייר אונד די גרוסה הימלאיה..." (מאייר הקטן והימלאיה הגדולה) צרח האומלל במלוא גרונו את השיר ששיגע את סבתא יונה. התרוממתי על קצות האצבעות ונופפתי לו במחברת התווים שלי.
      "סבא מקס נסע," צעקתי חזק ככל שיכולתי, "מקס נ-סע, אתה זוכר? הוא נסע לים המלח... הוא לא כאן!"
      שוב ושוב סקר את הקהל כמחפש אחר הקול, ואז הזדקף, הרים את ידיו למעלה ונופף בהן במהירות כמו ציפור גדולה המתכוננת להמריא.
      שני הירוקים עטו עליו. הוא עדיין לא נכנע. בכל כוחותיו דחף את הסניטרים המגודלים עד שנחבטו בדלת המכונית. "די קליינע מאייר..." צרח.
      "ראיתם? יש לו כוח של שור," אמר מישהו לידי.
      "יותר טוב שייקחו אותו, שם יודעים לטפל בכאלה משיגענעס," אמר שולם מהמכולת. חנה, אשתו, הניעה ראשה בהסכמה, גאה בחוכמתו של בעלה.
      רציתי להגיד להם שהם לא מבינים, שיקוב רוטקופף הוא זהב, שהוא מהמשפחה שלי, שסבא שלי שומר עליו...
      "כשסבא יחזור הוא יראה לכם מה זה," צרחתי.
      הוא לא ראה אותי. נדחפתי בין שורות האנשים, ניסיתי להתקרב אליו. הייתי מוכרחה להזכיר לו שסבא לא כאן, להגיד לו שהוא לעולם לא היה נותן להם לקחת אותו, רציתי להסביר לו שהוא לא אשם, שהכול בגללי. שאמא ראתה אותנו וכעסה. בגלל זה היא קראה להם. הכול בגללי...
      הוא קפא, והיה נדמה לי שהוא אומר משהו, אבל לא שמעתי את קולו אלא רק את דבריה של שרגא התופרת השמנה, שבינה ובין אברם, העוזר של שולם מהמכולת, עמדתי. "זאת בושה," נהמה שרגא, "למה לעשות לבן אדם ככה."
      הסניטרים זינקו עליו ודחפו את ראשו לבגד הרחב.
      "אל ת-פ-חד!" צרחתי.
      אברם הדף אותי לאחור ואמר שלא טוב שילדים רואים דברים כאלה.
      יקוב הזדקף, משך בתימהון את הבגד שבו נכלא ומתח את כנפות החולצה במבט מופתע, כאילו זה עתה גילה שמישהו קילקל את החליפה הכי טובה שלו. אחר כך נופף בשרוולים הארוכים לכל עבר וניסה למנוע מהירוקים לקשור אותם, אבל שני הגברתנים הצליחו להשתלט עליו, קשרו את השרוולים מאחורי גבו ודחפו אותו בכוח לרחם המכונית.

      למה בכוח?" צעק שלומי הדוור, "תתביישו!" הוא היה ברנש חיוור בעל עור מחוטט ופצוע.
      "יהודים, הלפן," ייבב יקוב, "הלפן מיר יודן..". (יהודים, תעזרו, תעזרו לי יהודים)
      "אני אספר לסבא," שאגתי בכל כוחי, "אל תדאג, יקוב..."
      "הנה את! למה את צועקת?" אמא שלי תקעה בי מרפק מחודד ואחזה בי בכוח. ניסיתי להשתחרר מהאחיזה הקשה שלה. דודה רות עמדה לידה, שערה אסוף ועטוף ברשת שחורה. תמיד חשדתי שהיא מגדלת מתחתיה כמה ג'וקים נוראים.
      "כדאי שתשתלטי על הילדה," אמרה רות וצחקה צחוק יבש ורם.
      בעטתי ברגלה בכל כוחי.
      "מה את עושה, חצופה אחת," גנחה הדודה.
      "מגיע לך," צרחתי. "וגם לך," צרחתי על אמי וניסיתי לבעוט גם בה. "לא היית צריכה להתקשר אליהם, הוא לא עשה לי כלום... כלום... סתם רקדנו שם, לא עשינו שום דבר. הוא רק לימד אותי לשרוק וסיפר לי סיפורים על מה שהיה שם... זה החבר הכי טוב של סבא, לא סתם אחד שמגרשים."
      "הוא בדיוק אחד שמגרשים," רטנה רות.

      אמא שלי המשיכה להחזיק בי בכוח. "הוא בן אדם משוגע שלוקח ילדות למרתף שלו," קבעה. "הוא לא נורמלי."
      "הוא רק משחק איתנו ולא עושה שום דבר רע. אמרתי לך, הוא משחק איתי ועם ליאור כמו ששיחק עם בוריס, האח הקטן שלו. הוא מלמד אותנו שירים מצחיקים בגרמנית ומדקלם את כל ספר בראשית מהסוף להתחלה. למה התקשרת אליהם? כשסבא יחזור הוא יראה לך..."
      "איך את מדברת לאמא שלך! כמה פעמים אמרתי לך שאת לא צריכה ללכת למרתף שלו..." היא סקרה את הקהל הקטן שנאסף עכשיו סביבנו. "אני לא יודעת מה הוא עשה לילדה," אמרה בהתנצלות, "אלה שבאו משם מסוגלים להכול, הוא קצת פריקט..." (משוגע) היא משכה אותי אחריה והובילה אותי אל תוך חצר הבניין שלנו.
      "את יודעת מה סבא יעשה לך, אני אגיד אותך והוא..."
      אמא שלי הניפה את תיק הפלסטיק הגדול שלה והטיחה אותו בפני. הידית פגעה בעין שלי. התחלתי לבכות. אמא נבהלה והתכופפה אלי, מחבקת אותי אליה. ריח של טרפנטין וצבע עלה מגופה.
      "הם לוקחים אותו למקום שמתאים לכאלה," אמרה בשקט. "עשיתי את זה בשבילך, אם לא הייתי תופסת אותו, מי יודע מה הוא היה עושה לך... אלה דברים שאסור אפילו להגיד..."
      "את לא מבינה," בכיתי, "זה הכול בגלל שהיטלריימחשמו?וזכרו לקח לו את כל המשפחה ושם אותו בריכוז, בגלל זה הוא ככה."
      "נו, די, למה את בוכה כמו תינוקת?" היא לא רצתה להבין. "אל תהיי טיפשה. במקום החדש יטפלו בו. יהיה לו יותר טוב שם... וסבא יוכל לבקר אותו."
      ידעתי שהיא מדברת שטויות. שהיא עשתה מעשה נורא. הוא סיפר לי ולליאור הכול, ה-כול. על אמא שלו שהיתה יפה וחיוורת כמו נסיכה, ועל אחיו שהיה מנגן כל כך יפה עד שהכוכבים היו מצטופפים מעל הבית שלהם להקשיב למוזיקה, ועל האנשים במגפיים השחורים שעל השרוול שלהם התנוסס סרט אדום, אלה שאמרו לו ללכת לתחנת הרכבת והוא חשב שזה רק מין תרגיל כזה וחזר הביתה אחרי ארבע שנים, זקן במאה שנים ויותר, וגילה שבבית שלו גרים זרים.

      רציתי לספר לה, אבל פתאום לא יכולתי לנשום. כאב חד פילח את הבטן שלי. אמא ניענעה אותי וטפחה לי על הגב, "די, תירגעי, תנשמי בשקט, אסור לך ככה, את יודעת שלא טוב שאת מחזיקה את האוויר ככה. מספיק. בסוף עוד תגידו לי תודה שעזרתי לו," היא חיבקה אותי ותחבה לידי את תיק החלילית הירוק, הדומה לנקניק ארוך. "קדימה, לכי. השיעור שלך כבר התחיל."
      לא הלכתי לשיעור חליל. חיכיתי עד שהיא תיעלם בפתח הבית ואז ירדתי למרתף שלו.
      במרתף עמד ריח מתקתק, כאילו נערכה בו מסיבת יום הולדת וכל שקיות ההפתעה שהוכנו לילדים נותרו שם, פתוחות וריחניות. הבגדים הישנים שהביא משם, שעליהם שמר מכל משמר במזוודה הקטנה, היו מפוזרים על הרצפה. לקחתי בידי את המנדולינה הישנה שלו. שני מיתרים היו קרועים. צעצועי העץ הקטנים שהיה מכין בידיו הזריזות היו מפוזרים על מיטת העץ הגדולה שסבא קנה לו כשהגיע אלינו.
      כשסבא מקס יחזור מים המלח הוא ידאג שיקוב יחזור לכאן, חשבתי כשפרטתי על כלי הנגינה השבור. סבא יניח את יקוב על המיטה כאילו היה תינוק, יחבק אותו ויגיד, "אלס אין אורדנונג. (הכול בסדר) " בטוח שהוא יחזיר אותו. אין מי שיעמוד נגד סבא שלי. קיפלתי את הבגדים הפזורים סביב והתכוונתי להניח אותם במזוודה, אלא שאז נפתחה דלת המרתף ואמא ודודה רות עמדו על המפתן.

      "מה את עושה כאן?" שאלה אמא.
      "כלום."
      "למה לא הלכת לשיעור?"
      "כי לא היה שיעור."
      "את לא צריכה להיות כאן. תעלי למעלה ותכיני שיעורים, ואם אין לך, תקראי ספר כמו ילדה מחונכת."
      יצאתי משם לאט. ליד פתח הדלת עצרתי והצצתי בהן. הן התיישבו על הספה וחיטטו בדברים שלו, בספרים הכבדים ובציורים של האח שלו שעכשיו הוא מלאך.
      דודה רות הרימה את עיניה ונעצה בי מבט זועם. היא התרוממה כדי לזנק ולתפוס אותי, אבל אמא עצרה אותה. "תניחי לה," אמרה. "אחר כך אני כבר אראה לה מה זה."
      ברחתי משם הכי מהר שאפשר וידעתי שעד שסבא יחזור, יש עוד המון זמן כדי להחזיר למקום את כל הדברים של יקוב, החבר הכי טוב של סבא מקס.

      *1*

      כמו אוושת חרבו של סמוראי חתך צלצול הטלפון את השקט הלילי וביתק את קורי השינה המנחמים שעטפו אותי.
      לרגע לא ידעתי אם אני ערה או חולמת. הצלצול התעקש. טררררר... המשיך לנסר את החשכה. האיש שישן לצדי שכב על גבו, נושם ונושף בשלווה, כדרכם של גברים אחרי ליל אהבים פרוע.
      גבי, לחשתי לעצמי.
      מה?
      לא לענות. למה לענות? זה רק צרות. אף אחד לא מתקשר בשעה כזאת כדי לבשר לך שזכית בטיול סביב העולם או בתפקיד של זמרת אילמת בטלנובלה. שיחכו. ידיעות שמגיעות בלילה הן כמו שדים הבאים מהחושך. מוטב לדחות את ההתמודדות איתן לאור היום.
      כיסיתי את הראש בשמיכה. לא לשמוע, לא לענות, לא להיות. ובכל זאת הסקרנות גאתה. אולי זה אבא או מקס, אולי שוב קרה דבר נורא. גיששתי אחר מתג החשמל כעיוורת. איפה אני, לעזאזל. זה לא החדר שלי.
      לאט לאט התבהרה ההכרה. אני בבית של אבא, ששוב נסע לפריז שלו. הבטחתי לו לשמור על הבית, להשקות את לוע הארי, לאסוף דואר ולטייל עם בואי המזדקנת. ידי גיששו על פני ערמת ספרים, אטמי אוזניים, עגילים, כוס מים ומאפרה שצנחה משולחן הלילה העמוס, ותכולתה האפורה התפזרה לכל עבר. הנה אתה, חמקן קטן... לחיצה על המתג - ואור רך שטף את החדר. השעון שליד המיטה הורה שהשעה שלוש ועשרה. שלוש לפנות בוקר! שלוש!
      בלוח השעות שלי אין זמן כזה.
      על הכרית נח ראשו הנאה של אחד בשם אריק, קיבוצניק ממאור-דרום, זיון לא רע. הערב קוששתי אותו בבית הקפה של ברכה, ביפו, בסמטה שמאחורי תיאטרון גשר.
      המכשיר לא התייאש. עוד צלצול אחד ויירגע, קיוויתי, אבל הוא לא הפסיק. כמו תינוק רעב, המסרב להשתתק אלא אם יוגשו לו בקבוק חלב או קצה פטמה.
      ופתאום - שקט. בבת אחת השתלטה הדממה על החדר. מוטב כך, חשבתי, ומיד התייסרתי. אולי מישהו בצרות? תמיד יש מישהו במשפחה שזקוק למשהו. אבא הסתבך, סבא מקס לא זוכר איך להפסיק את האזעקה, מוריץ, הכלב האיום, טרף את אחד השכנים, עיתונים שרף את הצריף שלו, דודה רות בהיריון, משהו בטח קרה.
      שטויות, הכול בסדר, סידרתי לעצמי הרהורי הרגעה, טעות במספר. סתם אני בונה מגדלים של דאגות.
      משמאלי השמיע אריק המפואר נחרה קצרה, התהפך על גבו, שמט מגופו את השמיכה ופישק לרווחה את רגליו. אולי המצלצלת היא אשתו או אהובתו הזנוחה? אישה נואשת שעקבה אחרינו, הצליחה להשיג את מספר הטלפון והחליטה לנהל עם אריק שיחה נוקבת דווקא בשעה הזאת? אמנם לפני שעברנו לשלב הביצועים המעשיים סיפר שהוא רווק מושבע, אבל לכי תדעי אם לא מחכים לו אי-שם ארבעה זאטוטים זבי חוטם שמחפשים את אביהם שנעלם ושכח לשלוח להם מזונות.
      אספתי מן הרצפה את בדלי הסיגריות, כיסיתי את האריק, כיביתי את המנורה והתכווצתי אל תוך חשכת השמיכה. חיפשתי את שקע השינה בכרית, את המקום שבו מתחילים החלומות. המחשבות לא הרפו.
      אם ליאור, אחי, היה כאן, היה צוחק, "עזבי אותך מזה. לשכוח שצילצלו. בפקודה. תזכרי, ידיעות רעות הן כמו כינים, צריך להתרחק מהן. מרגע שמצאו בעלים, לא ירפו. רק יתרבו."
      כמו הידיעה על מותך. כאילו היה אפשר להתחמק ממנה. כאילו אם שליחי הגורל, צמד חיילים נבוכים, לא היו מוצאים אותנו ומגמגמים באוזנינו את הידיעה, לא היה גופך מתרסק ומתרוקן מנשמת אפך האחרונה.
      לא היה אפשר להתחמק מן הידיעה. היא התעכבה מעט בדרך, אבל בסופו של דבר הגיעה אלינו ארבע או חמש שעות אחרי שאתה כבר היית מת.
      באותו יום חמישי רחוק, בשבע ושבע דקות, בדיוק כשאתה התעופפת לכל עבר מעוצמת ההתפוצצות, הייתי אני שקועה בקריאת "שלושה בסירה אחת". אתה המלצת לי על הספר. הצעת לי לחזור ולקרוא במהדורה המוערת ולא לוותר על אף הערה ותוספת. אני רואה את עצמי יושבת בכיסא העץ הלבן שלך, רגלי על הכרית הירוקה, הספוגה בריח שלך, מתבשמת מהמסע של השלושה והכלב בתעלות האנגליות ולא מעלה על דעתי שבדיוק באותו רגע הסתיים מסע החיים שלך.
      אמא ואבא - אז עוד אמא ואבא שמאוחדים ביחידה אחת כמו שהורים צריכים להיות - יצאו לאופרה. במשכן הציגו את "בוריס גודונוב", ואבא התרגש כל היום. הוא והיא אהבו אופרות, אף שידעו שהסוף שלהן תמיד רע והגיבורים תמיד מתים. הם יצאו מהבית מקושטים ושמחים, מבטיחים להביא לי מתנה מחנות המוזיקה שבמשכן. לא ידעו שזאת תהיה הפעם האחרונה שבה ישבו ככה, אמאבא, ראשה המתולתל קרוב לראשו, ידה נתונה בתוך ידו. הוא מזמזם את התפקידים של הגיבור והגיבורה, עוצם עיניו בהנאה. היא חושבת על התצוגה החדשה שהיא מתכננת או על יריד האומנויות, שם תוכל להציג את בדי המשי המצוירים שלה.
      איך יכלו לדעת?
      וכשהאופרה הסתיימה, יצאו מן המשכן בנחת, נכנסו למכונית ונסעו הביתה.
      שוב ושוב אני מציירת בראשי את התמונה. אמא ואבא יוצאים מן המכונית, עומדים על המפתן ומפשפשים בכיס או בתיק אחר המפתח, אולי מתווכחים על הניצוח או על התפאורה, לא יכולים להעלות על הדעת מה מצפה להם בעוד כמה רגעים. וכל אותה העת החיילים ההם יושבים במכונית הצבאית ומביטים בהם. מחכים שייכנסו הביתה.
      שמעתי את דלת הבית נפתחת, ורגע אחר כך שמעתי צעקה. יצאתי מן החדר. עמדתי על גרם המדרגות והתבוננתי בהם. הוא תמך בה, בלע אותה בחיבוקו, כמו חושש שאם יסיר את ידו תיעלם. היא לא בכתה, רק חזרה ומילמלה, "ארץ רעה, ארץ רעה ונקמנית, ארץ ללא אהבה, זאת ארץ רעה..."
      דודה רות הגיעה מיד, שפתיה מתוחות ושערותיה כמו זכו למשיכה חדה מהרגיל, מוכנה לקלוט בזרועותיה את הכאב שיתפרץ. מהצבא התקשרו וביקשו ממנה לבוא, אין לי מושג איך מצאו אותה. מישהו אמר לי שיש נוהל כזה, "נוהל קרוב", המבטיח שתמיד יהיה בסביבה מישהו קרוב, שידע ללהג את דברי ההבל על זה שהחייל המת הוא עכשיו מלאך שיושב לצדו של אלוהים או איזו שטות אחרת.
      על הכר הסמוך המשיך אריק לנחור בשלווה. דמותו של ליאור התפוגגה. עצמתי את עיני וניסיתי להשאיר אותו קרוב. חכה, אח שלי, ביקשתי. עוד רגע. רק הלילה מחזיר אותך לחיים. תן לי עוד כמה רגעים... הוא חייך ומשך בצמות שלי, מזמין אותי לשיעור שח, שר על הסנדלר והסנדלרית, "מסמר אתקע זה כה נפלא, כמו השרוך אצלי ארוך, כמו פטיש זה עסק ביש..." ואז, כתמיד, הלך והתרחק, אדיש לתחנוני. פניו נעשו זעירים, שקופים, מטושטשים, עד שנעלם בתוך ענן אפור.
      התכרבלתי בשמיכה וניסיתי לספור, לא חשוב מה. לספור משהו כדי להירדם שוב. אטבים, בננות, חתולים, ג'יפים מתפוצצים. ואז שוב התעורר הטלפון משתיקתו. מישהו בהחלט התעקש למצוא אותי. הפעם הייתי מהירת החלטה. זרקתי מעלי את השמיכה, יצאתי מן החדר והרמתי את שפופרת המכשיר שבחדר הסמוך.
      "הלו, מי זה?"
      "גבריאלה? דנקה גוט, מה את עושה כאן... איפה אבא שלך?"
      סבא מקס. רק סבא מקס. הייתי צריכה לנחש. אבא סיפר לי שבזמן האחרון הוא מתקשה להירדם ומתקשר אליו בשעות משוגעות כאלה.
      "שכחת, סבא?" נאנחתי בהקלה, "הוא בפריז, בכנס. אתה צריך משהו?" הסיפור על כנס בפריז היה הסיפור שאותו היינו מספרים לסבא כשאבא היה מאשפז את עצמו במוסד שבכרמל.
      סבא לא ענה. חשדתי בו שהוא יודע היטב מה היא הפריז הזאת של אבא. אבל נאמנה להוראות של אבא, המשכתי בהצגה.
      "אבא בעצמו אמר לך שהוא נוסע," מיהרתי להצדיק את השקרים. "כנס חשוב מאוד של מנצחי מקהלות. אני שומרת לו על הבית. קרה משהו?"
      "מי איתך?"
      "למה?"
      "תעני, את לבדך?"
      הגזים קצת, סבא שלי, לא?
      מן החדר השני עלה קול נחירה.
      "למה?"
      "אני מבקש תעני לי, זה חשוב."
      "כן, אני ממש לבדי, סבא." אחרי הכול האריק הזה הוא לא יותר מזיון מקרי.
      "את בטוחה?"
      "האמת שנמצאות איתי כאן נערות המקהלה של זיגפריד," ניסיתי להתבדח, "כו-לן."
      נערות זיגפריד היו הנערות החביבות על סבי. פעם, כשסבתא יונה עוד פקחה עליו עין, היה מתחמק ממנה ומרחרח במגזינים, בוחן את התצלומים הישנים של הנערות החטובות בסגנון הימים ההם שהניפו רגל בזווית מושלמת, חשפו ירך חטובה וחייכו לנצח.
      "מה אני עושה? תגיד לי מה?" הוא נשמע נואש משהו.
      "מה אתה צריך, ס?ב?ו?ש?"
      "את אבא שלך, אבל אם הוא בפריז... זה לא טוב, לא גוט."
      "אולי תדבר עם דודה רות?" סתם. הרי לא היה סיכוי שהוא ירצה לדבר עם בתו הבכורה. הוא חיבב את רות כמו שעכבר מנוסה מחבב את הגבינה הממולכדת. מרחוק ובחשדנות.
      "רות," הוא התנשף בזעם, "טרויט, נו מה את חושבת לך, רק לא רות, מה אני צריך מאכן (מה אני צריך לעשות?)".
      "אתה מבהיל אותי, ס?ב?ו?ש, רוצה שאני אבוא אליך?"
      "נו, אלזו," הוא התנשף באופן מוזר, "כן, תבואי, אבל שנ?ל גבי, זייר שנל (מהר גבי, מהר מאוד)".
      כשהוא לחוץ, סבוש שלי מערבב עברית בגרמנית. אף שהגיע לארץ בשנות השלושים, הרבה לפני שהגרמנים צעדו ברחובות וינה שלו, הגרמנית עדיין חיה בתוכו. כאן עברו עליו שנות בחרותו, השפה העברית היא השפה שבה התבגר, שבה למד, "התאהבתי בעברית," היה אומר, "עשיתי את הילדים שלי בעברית ויש לי נכדה שמקללת בעברית, אבל לחשוב - זה אני עושה רק בגרמנית." לא רק את השפה זכר היטב. גם את הנקניקיות האוסטריות קנק וורסט, המשמיעות רעש כשנוגסים בהן, ואת עוגת זאנהקוכה והביננשטיך זכר היטב...
      "גבי? את קומן ביטה? (את באה בבקשה?)" סבא לא ויתר.
      ענן של עייפות צנח עלי. "שלוש ורבע בלילה, סבא," ניסיתי להרוויח את שארית הלילה, "אם זה לא דחוף, אקפוץ אליך ממש על הבוקר, בסדר?"
      "לא. אי אפשר, את צריכה לבוא הנה עכשיו, מיד, אבר שנל," לחש במהירות, בולע את המילים כאילו חשש שמא נציגיו של הר?שע עומדים להם לאורך הקו שבין המעבדה שלו בהרצליה לבית של אבא שלי ברמת השרון ומקשיבים לנו. "ביטה," מילמל בתחינה, "אני צריך את פה, כמה זמן ייקח לך להגיע?"
      סבא שלי מתחנן? "אתה מרגיש לא טוב, סבא? להתקשר לדוקטור ברגר?"
      הוא השתתק, כאילו מדד לעצמו את הדופק, ואחר כך אמר, "נו לא, הכול בסדר, אני בסדר, אבל יש כאן משהו שצריך לסדר."
      אם זה לא סבא, תהיתי, אולי זה בן הלוויה הנצחי שלו, יקוב עיתונים? כך או אחרת, אני יוצאת, החלטתי וגיששתי אחר נעלי וחלקי הבגדים שהתפזרו בשצף הלהט שאחז באריק ובי שלוש שעות קודם לכן.
      לא יכולתי להעלות על קצה דעתי שמרגע שאצא מן הבית תתחיל הקרקע שמתחת רגלי להיסדק ותאיים לפעור את פיה ולגלות את מה שבמשך שנים נשמר והוצפן.


      "אבק יהלומים", מאת אדיבה גפן. הוצאת זמורה ביתן