פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יומני הסופרנוס 6, פרק 20

      במשך 85 פרקים דיברו בסופרנוס על הכל - עכשיו הגיע סוף סוף הזמן לשתוק, כי הכל שטויות. יא חביבי, זה שאול ביבי

      לשתוק, זה מה שאני רוצה עכשיו. כמו טוני בתמונה האחרונה אתמול, ב"כוכב השביט הכחול", כשעזב מאחוריו את מה שנותר מהחבורה, עלה לחדר השינה החשוך, לפת את ה-AR10, הניח את קנה התת-מקלע על חזהו וביקש לשתוק. מכולם. גם מהמוזות. שקט, יורים עכשיו. 85 פרקים שכולם דיברו, ניתחו ופירקו, במשרד ב"בינג", בחדר של דר' מלפי, בעיתונים, באתרי אינטרנט ובטוקבקים, גילו משמעויות ושטחו תובנות. עכשיו שקט בבקשה. אבל "שקט יש רק שני מטר מתחת לאדמה בקריית שאול", אומרת סבתא שלי. אז אתמול הסתיים הפרק, המם בי ועשה לי בגוף רעש של מוות – שקט.

      אעשה כמיטב יכולתי לשתוק ב-990 המילים הבאות ואם לא, לפחות אשתדל לעשות רעש של מוות. הפרק נפתח עם נעליו הלבנות של ברט ג'רוויזי ואחרי כחמש דקות סיל הבריש את נעליו הלבנות במתקן חשמלי. שניהם אינם ילדים, לאחד מסתובב טוי טרייר בבית ומחרבן בכל פינה, לשני יש עסק עם קבלות ושניהם מסתובבים בנעלים לבנות. האם זה אומר משהו? שניהם נרצחים באכזריות. טוני אוהב פלפלים - בחומץ עם גבגול ופרובולנה, או סטייק במשרת פלפלים. את הסנדוויץ' הוא משליך לפח ואת המתכון לסטייק הוא מחזיר לכתב העת. אין זה הזמן לתענוגות. בסוף הפרק הוא משאיר מאחוריו פיצה צמחונית מיותרת, כדורי בשר ונקניקיות. זה אומר משהו? כנראה. אבל לא משהו חשוב. סוג של שטויות. כמו הנעליים הלבנות.

      כמו השטויות שאומרת כרם במסעדה לכרמיין ולארטי, על החלטתה של מדו לנטוש את בית הספר לרפואה, וטוני מעווה פניו ושואל אותה "על מה את מדברת?"; כמו השטויות שאומר פולי, "הוא עושה חיים, כיף להיות צעיר", כשהוא רואה איי.ג'יי מבעד לחלון, שבוע אחרי שניסה להתאבד ודקה אחרי שטוני העיף אותו בגסות מהמיטה, נפרד מריאנון, "הבלונדה" עם הגוף החטוב, שסובלת מהפרעות אכילה; כמו האבחנות החדשות על סוציופתים, מהן מתפעלת חבורת פסיכולוגים, אבחנות שהעלו עובש בספרי פסיכיאטרייה ואינן מאפיינות לחלוטין את טוני. שטויות, כי טוני הוא ייצור חברותי בעליל, מגלה אכפתיות ואחריות, מתחבט, שמנווט בתבונה משפחת פשע גדולה; כמו שאומרת דר' מלפי לטוני, על שהוא לועג ל"מדע" הפסיכולוגיה, ומודעת לזה שהיא בעצם בזה לעצמה, ל"מדע" הפסיכולוגיה, ולתירוצים שלה להימנע מלטפל בו; כמו השטות שהוא אומר לה, שהכל בגלל הווסת; שטויות. כי "הסופרנוס" הגיעה לשלב שהיא לועגת לכל. כי היא בפני היעלמות - בובי נרצח, סיל נרצח, טוני רגע לפני, ואין זמן למשמעויות ולתובנות. הכל שטויות.

      יתירה מזאת. רגע לפני שטוני עוזב את הבית לפני הקרב, הוא גונב מבט מהיר לעבר המחשב הנייד של איי.ג'יי, ומבחין במאמר על טרור גרעיני שמאיים על ארצות הברית. מבטו החמוץ והמזלזל של טוני אומר הכל: שטויות - החברה האמריקאית מצאה איום חדש להשתעשע בו, אה? האלימות הפנימית, שכה מאפיינת אותה, והמאפיה, כבר אינם על סדר היום. שטויות, כי אני צריך להגן על חיי שמאוימים עכשיו . סוכן האף.בי.איי, עייף וטרוד מהמלחמה בטרור, מוסר לטוני "רמז", שפיל ליאוטרדו הולך להוריד אותו. אבל אין לו זמן להתעסק בזה, אלו סוג של שטויות, עניין של כמה בני איטלקים שרבים על כבוד וכסף, והוא ממהר לענייניו. "הסופרנוס" הם נושא לשיחה מעושה בארוחת ערב של חבורת פסיכולוגים.

      מה הפלא אם כך שאליוט אומר, שדר' מלפי מנסה להשתיק את השיחה מסביב לשולחן? שפולי מבקש מאיש הקשר למחסלים הנאפוליטנים להנמיך את הקול? וטוני, כאמור, עוזב בסוף הפרק את החבורה למטה, עולה לחדר, מחבק את התת מקלע ושותק? כי הכל שטויות עכשיו. אין זה זמן לדיבורים, בטח לא למילים.

      "בעת ההיא החכם ידום", אומר המשפט (שמתייחס לאהרון הכהן שנדם, כשמול עיניו עלו באש שני בניו, נדב ואביהוא, ביום חנוכת המשכן). כי אל מי ידבר עכשיו טוני? אל בובי? אל סיל? אל איי.ג'יי? אל דר' מלפי? אל ג'ניס? אל מי? אל אלוהים? אין אלוהים, לפחות לפעמים. כמו אתמול. אז בעת ההיא הגנגסטר ידום.

      בצק אלים

      רגע לפני שטוני הולך לרקוד עם המוות, צ'ייס הורג גם את הפסיכולוגיה. לפחות את זאת שמתכוונת להעניק לסובלים מדיכאון דרכי התמודדות ושיפור באיכות חייהם – מודעות גבוה ושינוי דפוסים. בשבוע שעבר חתמתי את מאמרי בכך שצ'ייס השאיר מאחור את הדיכאון ופינה את כל הבמה למוות. זאת, כשטוני, ללא מילים, זיהה לא רק את הדיכאון של איי.ג'יי, אלא גם בן אדם נפרד ממנו, אישיות שיש לה חיים ודרכי התמודדות משלה עם הדיכאון, שמשותף לשניהם.

      אלא שצ'ייס היה מעוניין בקבורת בהמה של הדיכאון והשליך אתמול את הטיפול בו לביבים. אחרי שדר' מלפי ממציאה תירוצים, ומודיעה לטוני שאינה יכולה לעזור לו ושהטיפול מבחינתה הוא "בזבוז זמן", טוני מספר לכרם שלא יחזור יותר לטיפול. כרם מסכמת בזה שהשיחות לא עזרו לו והוא מטלטל את איי.ג'יי מהמיטה, מייד כשהתחיל לדבר וליבב על הדיכאון שלו. עד שסוף סוף התחיל לעמוד לאיי.ג'יי. כי טוני חושב ש"kick in the ass", הוא כנראה הטיפול הנכון בדיכאון והעיף את הטיפול הפסיכולוגי לעזאזל.

      צ'ייס אולי היה שנים רבות בטיפול פסיכו-דינמי, שלא הניב תוצאות שתאמו את ציפיותיו, והחליט להיכנס ב"מדע" הפסיכולוגיה. אמירה פופולרית בימינו ולטעמי מתלהמת מדי. כי מה הוא מציע תחת זאת? אלימות. "to talk?", אמר טוני לסיל ויצא למסע המוות.

      רק שזה אינו הסיפור של צ'ייס, זה הסיפור של אמריקה, שהתייאשה מלדבר, לבדוק ולשנות את מצבה. ארצות הברית הזאת מעלה בחילה, אולי העולם כולו היום, שרובו סר למרותה. במקום לרדוף אחרי מסתננים בגבול עם מקסיקו, שיקרינו להם על מסכי ענק את "הסופרנוס", שיראו איך נראית המדינה שהם כה חושקים לחדור אליה. מקום אלים, שטוען שהוא נמצא תחת איום טרור גרעיני ובכלל, ומייצר בינתיים את מאסת האלימות הגדולה ביותר. לא אני אומר זאת, צ'ייס אומר. מקום מופקר, שמנקבים בו בני אדם לאור היום, רוצחים בו פילגש אוקראינית ואת אביה באישון לילה, ורוכב אופנוע תמים מפורק מתחת לגלגלי מכונית, לנגד דדיה המבוהלים של חשפנית מחוץ ל"בינג".

      ב"הסופרנוס", יאמר לזכותה, השוטרים אפילו אינם מגיעים אחרי שהכל נגמר. הם אינם קיימים. הם אולי עומדים בתור לרכוש מקדחת "מקיטה" גנובה.

      האויב שבפנים

      מהיום הראשון שלה, "הסופרנוס" היא רקוויאם למאפיה. חבריה אינם כאלה עשירים כמו שחושבים ומסיימים את חייהם במחלקות לחולים סופניים; הם מאוימים דווקא על ידי בני משפחתם, האנשים הקרובים אליהם ביותר; והם בדיכאון. עכשיו צ'ייס גם אומר שהם אינם מעניינים את אמריקה ואינם חשובים.

      אבל המאפיונרים בכל זאת משקפים דבר אחד: את האלימות הברוטלית שטבועה עמוק בחברה האמריקאית. שהאיום על אמריקה הוא פנימי ולא חיצוני. איי.ג'יי וריאנון, הדור החדש, יכולים עד מחר לקרוא מאמרים על מבריחי חומרים גרעיניים לארצות הברית. אלא שיש בעיה: טוני לא היה מוכן לנדב מידע על שני מוסלמים ללא קבלת תמורה. כי האמריקאי, האינדיבידואליסט המוקצן, האינטרסנט, לא יעשה דבר נגד טרור מאיים ביותר, אם לא יקבל לידיו דבר מה ממשי.

      לחברה כזאת, שאזרחיה לא יזיזו את התחת שלהם אם לא יקבלו משהו בתמורה, אין תקנה. הפסיכולוגית שלה תראה לה את הדלת החוצה מהקליניקה. חברה כזאת תחיה בדיכאון, תוציא את העצבים על כל העולם, תתמרן אותו, תשתמש בדיון הפנימי שהיא מנהלת כדי לשכלל את דרכיה, ועוד תטען שהאיום הוא חיצוני. היא אינה פנויה לדיון פנימי רציני ואינה נכונה לשנות דבר במאפייניה ולמעשה - חסרת תקנה. אלה מאפיינים בולטים של סוציופת וגם התשובה לשאלתה של דר' מלפי: "מיהו סוציופת אמיתי?". אמריקה מיי דיר.