פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "Era Vulgaris" של קווינס אוף דה סטון אייג מפוקפק, סליזי ומענג

      קווינז אוף דה סטון אייג' חוזרים באלבום חדש ועסיסי, שמרגיש לדנה קסלר כמו בירה, סיגריה וסטייק אנטריקוט בשמש הקופחת

      זה כבר האלבום השני של קווינז אוף דה סטון אייג' בלי ניק אוליברי, הבסיסט הג'ינג'י הקרח (זה לא רק הזקן, הוא ג'ינג'י גם למטה!), שהועף אחרי שהתפשט פעם אחת יותר מדי, ובכל זאת מרבית הדיונים סביב האלבום עדיין מנסים לאמוד את גודל האבידה. אולי כדי לפצות על היעדרה של הדמות השנייה הכי בולטת בלהקה, שורה של אורחים היו מתוכננים להשתתף באלבום הזה, ביניהם טרנט רזנור מניין אינץ' ניילז ובילי גיבונס מזי.זי טופ. בסוף האורחים היחידים שבאמת מופיעים באלבום הם ג'וליאן קזבלנקס מהסטרוקס וחבר הלהקה לשעבר, מארק לנגן.

      אבל האמת היא שג'וש הום מסתדר יפה מאוד לבד (לא שהוא לבד פה, אבל אתם מבינים למה אני מתכוונת). להום יש הרבה מעלות, כשאחת הבולטות שבהן היא העובדה היחסית-נדירה שהוא רוקר שיודע לכתוב שירי פופ מעולים, במובן הזה, שלא משנה כמה הם כבדים או רועשים, הם נתקעים בראש ואי אפשר להפסיק לזמזם אותם. גם כשהתוצאה הסופית עמוסה, השירים שלו פשוטים בבסיסם ומגובים תמיד בריף גיטרה מנצח שחוזר על עצמו ומכניס את הגוף לסוג של אינרציה שמתיזה ניצוצות מעצמה.

      הדבר הראשון שעשיתי כששמעתי את האלבום החדש בפעם הראשונה היה לחפש את המקבילות התורניות ללהיטים הגדולים של קווינז אוף דה סטון אייג', כמו "No One Knows, "Little Sister" או "Go With The Flow". האלבום החדש נוגע בדיוק הפופי הזה בשיר הפותח, "Turnin' on the Screw", ומגיע ממש קרוב בעוד שתי הזדמנויות, בשני הסינגלים: "Sick Sick Sick" (הטענה הרשמית היא שג'וליאן קזבלנקס שר בו קולות רקע, אם כי בדיקות ה-DNA לא תומכת בה) ו"3s And 7's".

      בתור מי שמסוגל לכתוב כאלה להיטים, ברור למה ג'וש הום לא מתחבר להגדרת ה"סטונר רוק" שהדביקו ללהקתו. צריך להיות פיכח ומפוקס מאוד כדי להגיע לתוצאות כאלה. אבל זה לא אומר שאין באלבום גם כמה קטעים אבסטרקטים יותר, שנשמעים פסיכדליים לאוזניים מסטוליות אבל יזכירו למאזין הסחי ג'מים של סטלנים שהוא לא היה רוצה להיות נוכח בהם.

      כמכלול, האלבום החמישי של קווינז אוף דה סטון אייג' מזכיר גוף מיוזע ומשומן היטב. זה אלבום עסיסי ונוטף, שמרגיש כמו בירה, סיגריה וסטייק אנטריקוט בשמש הקופחת. כמו תמיד אצל QOTSA (מאז ששלחו לי סמס עם ראשי התיבות האלה ואני שאלתי כמו אהבלה מה זה אומר, חיכיתי להזדמנות הזאת!), האסוציאציות מהמוזיקה הן כוחניות, מחשמלות ומאוד פיזיות. לשמוע את "Battery Acid" זה כמו להידרס על ידי משאית (שכל כך נהנית לדרוס אותך שהיא מאטה באמצע), ולשמוע את "Misfit Love" זה כמו לתקוע אצבע בשטקר. ובתפקיד השיר הסקסי מקבלים קטע בלוז-רוק עם פזמון Fאנק שכולם מתלהבים ממנו (ומהאיות שלו), "Make It Wit Chu".

      מבחינה תמטית האלבום מושפע מהסליז, ההדוניזם ותאוות הבצע של הוליווד, אבל האמת שפחות מעניין לשמוע מה יש לג'וש הום להגיד על העולם. אנחנו בעיקר רוצים לראות את זרועותיו החסונות אוחזות בגיטרה ולהתענג על הצלפותיה התאוותניות. האזנה לאלבום החדש של להקתו עלולה לגרום לעשן לצאת מהאוזניים, לזיעה מלוחה להספיג את החולצה, לראש להרגיש קל וסחרחר ולאזור החלציים לעקצץ בחדווה. הקסם של "Era Vulgaris" הוא מפוקפק, אך בלתי ניתן להכחשה.


      קווינז אוף דה סטון אייג', "Era Vulgaris" (הליקון)