חלק גדול מהחבורה הסופרנואית יושב בבאדה-בינג ובובי בקאלה מזמן את פולי למשרד. ברקע מתנגן
When the Music's Over"" של הדורז. בהחלט בחירה לא אופיינית למוזיקה שאנחנו שומעים בבינג. בדרך כלל, כשהחשפניות רוקדות שם, מתנגנת מוזיקת מועדונים אלקטרונית ופלסטית. אבל דווקא הקטע הפסיכדלי הארוך והמאיים הזה, שמזוהה עם העבר של החבורה ולא עם ההווה שלה, מהווה פסקול למה שמתרחש שם. הטקסט של ג'ים מוריסון אמנם לא מופיע בסצינה, אבל סיבת ההופעה של השיר ברורה.
מוריסון שר במקור: "כשהמוזיקה נגמרת / כשהמוזיקה נגמרת, כן/ כשהמוזיקה נגמרת/ כבו את האורות/ כבו את האורות/ כבו את האורות, כן". והמוזיקה נגמרת, חברים. פיל לא ינוח עד שמטרותיו יושגו, מה שאומר שהמשפחה הניו ג'רזית לא תשב עוד הרבה זמן ותשקיף על חשפניות. קץ הימים כבר כאן, המסך יורד, המוזיקה נגמרת.
"אין קוקסאקר גדול יותר מפיל ליאוטארדו" אומר פולי, שועל וותיק, ששרד כל השנים לא מעט בזכות הבריונות הפרימיטיבית ותאוות הבצע הבלתי נלאית שלו. הוא חתיכת קוקסאקר בעצמו, ודווקא אם הוא מתריע, דווקא אם פולי מוצא שהכרזת המלחמה על מחנה ליאוטארדו אינה מספיק זהירה, כנראה שסיל לא היה צריך למהר ולבטל אותו. פולי מבין שכשהמכה מניו ג'רזי תנחת על ניו יורק, האורות יכבו, וחתיכת תור של גוויות ישתרך בדרך לבית הקברות. כי המוזיקה נגמרת והאורות כבים לכל אורך הפרק.
כשטוני אומר לסוכן הפדרלי שבא להזהיר אותו: "אתה מאמין למזג האוויר המזדיין הזה?", עונה הסוכן: "סוף הזמנים, הא?". כשאיי.ג'יי פותח כדרכו לאחרונה טלוויזיה ומעביר לכתבה על המלחמה בעיראק, נאמר בה: "בתגובה המורדים שיחררו גל הרסני של מטעני חבלה ומחבלים מתאבדים". המורדים הם כמובן פיל ושליחיו.
אפילו מלפי סוגרת את השאלטר שלה על טוני. באחת הסצינות החזקות ביותר של השניים האלה באותו חדר, היא מחדדת את התחושה שמלפי מייצגת לא פעם אותנו - הצופים, בין אם אנחנו מנסים להבין את טוני ולהתקרב אליו ובין אם אנחנו כועסים עליו. היא מטיחה דברי לעג בפיו בתעוזה נדירה, חוזה את שיש לטוני להגיד ומגדילה ואומרת כשהוא מנסה להסביר את עצמו: "אין לנו הילוך חוזר". "אנחנו מתקדמים! עברו שבע שנים!" צועק טוני כלפיה, כלפינו. כסוג של כדור הרגעה, כמו זה שהיא יכולה לרשום לטוני; מלפי מייצגת אותנו כאומרת: זה נגמר, אבל עדיף שאנחנו נזרוק את טוני, את הרגשות שלנו אליו כצופים, מאשר שניכנס עמוק מידי ונגיע איתו רחוק מידי. המוזיקה נגמרת, האורות כבים.
"אני שומע צליל מאד עדין/ עם אוזנך למטה לאדמה" "With your ear down to the ground" שר מוריסון. "Going to ground they call it" אומר סיל על ליאוטראדו. זה ביטוי, הוא מסביר לטוני, שנועד להסביר את היעלמותו של האיש. פיל נמצא שם, על האדמה, מתחת לאדמה, מי לעזאזל יודע, אבל טקטיקת הלחימה הניו ג'רזית רשלנית מידי מכדי להטות אוזן, להצמיד אותה לקרקע ולהקשיב בצלילות כדי למצוא את האויב.
מוריסון: "אנחנו רוצים את העולם ורוצים אותו.../ אנחנו רוצים את העולם ורוצים אותו.../ עכשיו!" . ואכן, אין קוקסאקר מרושע, מחושב ומדויק יותר מליאוטארדו. הוא רוצה את העולם ורוצה אותו עכשיו, ולהבדיל מטוני הוא מלא אמביציה להשגת יעדיו. בתחילת הפרק הוא הבטיח לחסל את הקודקודים הסופרנואים ועד סופו הוא הצליח ליירט שניים מהשלושה. הוא מתוכנן לפרטי פרטים ויודע בדיוק מה הוא עושה בעוד טוני וחבורתו נוהגים בפעם המי יודע כמה ברשלנות. אפילו כשהם מתחבאים בסוף הפרק בבית המסתור - הם מזמינים פיצה. האם הם עד כדי כך טיפשים כדי לחשוף את עצמם?
סימפטיה לשטן
כשטוני מושיב את סיל ובובי במסעדה כדי לספר להם על החלטתו להכות ראשון במשפחה הניו יורקית, מתנגנת ברקע חתיכה מ-"Cavalleria Rusticana", האופרה של Pietro Mascagni. הקטע הזה הופיע בפסקול "השור הזועם" של מרטין סקורסזה ואחרי ההחלטה לצאת למלחמה, בעוד הקטע מתנגן ברקע, מחקים טוני וסיל את תנועות הידיים האיטיות של דה-נירו מאותו סרט. הם עושים חיקויים וצחוקים, מרוצים מעצמם, כשבאותו זמן ליאוטארדו כבר מזמן ירד למחתרת והם אפילו לא מעלים על דעתם עד כמה מחושב הוא. גם המשרד בבאדה-בינג עם התמונות שבו נראה כמו מחווה בפני עצמו לשור הזועם. אותה מוזיקה, אגב, מופיעה גם בפסקול "הסנדק 3", כשאויביו של הבוס הניו יורקי, מייקל קורליאון, נרצחים. יותר מסמלי לבאות. אויביו של פיל, הבוס הניו יורקי, הרי מצחקקים על רקע אותה אופרה ברגעיהם האחרונים.
פולי מגיע לבינג ומבשר לסיל על מותו של "האווז האפור"- ליאוטרדו. כששניהם מקבלים את העיתון, ממנו הם מבינים שקורבן הרצח בהחלט אינו האויב שלהם, מתנגן ברקע "You Remember" של הרכב האינדי-רוק הניו יורקי Madder Roseעם הטקסט: "אף אחד לא יודע איך להחזיר את הדבר הזה/ זה זז במהירות גדולה יותר עכשיו/ תהיה בשקט ואספר לך על הצליל". ההבנה שהם נהגו ברשלנות מכה בהם לראשונה, ועכשיו לך תחזיר את זה אחורה. גם רצחתם אדם חף מפשע, גם חשפתם את כוונותיכם בפני האווז האפור וגם עלצתם לפני שווידאתם הריגה. האיטיות והמגושמות של הסופרנוס ממש מעוררת רחמים מול המהירות המתעצמת של הליאוטארדוס, מול ה"גל ההרסני" שלהם.
ברקע לארוחה של מלפי וחבריה, מתנגן "Sympathy", קטע ג'אז אינסטרומנטלי של קית' ג'ארט. המשמעות הברורה: זו הסימפטיה של מלפי כלפי טוני, שהמטפל שלה, אליוט, כל כך מנסה לגזול ממנה. זו גם הסימפטיה אותה החבורה המלומדת מצטטת מהמחקר של יוכלסון: זו שפושעים יוצרים אצל מטפליהם, כשהם מדברים על ילדים, חיות מחמד ומזילים דמעה. האחות במוסד בו נמצא איי.ג'יי בתחילת הפרק אומרת להוריו: "ילדים במשבר צריכים אווירה של רוגע, בלי לחץ". בזמן שמלפי מנפנפת את טוני, האב, היא אומרת לו: "מאחר ואתה במשבר, אני לא רוצה לבזבז את זמנך". היא סוגרת בפניו את האופציה להתבכיין או לבכות בפניה. היא מחריבה בפניו את "נווה המדבר" שלו כפי שהגדיר לא מזמן את הפגישות איתה, את המקום של הרוגע, בו יוכל טוני להיות ילד ומלפי נטולת הלחץ - דמות אם הפוכה מזו שגידלה אותו. בתמורה, כשהוא מבשר לבנו על מותו של הדוד בובי, איי.ג'יי כמעט מתמוטט. אבל במקום החיבוק האבהי, שסוף סוף זכינו לראות אותו נותן לו בפרק שעבר, טוני מזנק עליו באלימות, מפיל אותו לרצפה ולא מראה לו אפילו קמצוץ סימפטיה. כמו שאמרה בפרק הזה ג'אניס לביתה הקטנטנה: "אל תבכי, ילדות קטנות טובות לא בוכות, רק תינוקות בוכים."
כך גם טוני מתייחס לאיי.ג'יי. למרות המשבר שהילד שרוי בו, אין סיכוי שהוא יעניק לו סימפטיה כשזו נלקחה ממנו בעצמו על ידי המטפלת שלו. ואם לטוני לא תהיה עוד הזדמנות להתרפק ולבכות, ועוד דווקא במפגש בו הוא היה כל כך מעודן בתחילתו וטרח להחמיא למלפי ולהעניק לה כמות לא מבוטלת של סימפטיה, הרי שהוא יגזול את אותה זכות מבנו. הבכי של איי.ג'יי מעורר אצלו כעס ותסכול, בטח לא סימפטיה. מי הוא שיבכה אם לאביו אסור? רק תינוקות בוכים. ואיי.ג'י בעיני טוני הרי הוא תינוק, לא "גבר" כמוהו.
מגורשת מגורשת מגורשת
אחרי שג'אניס באה לבקש מטוני כסף כדי למנוע מג'וניור להגיע למוסד חדש וגרוע יותר, היא מעלה את חמתו במיוחד כשהיא מבהירה לו שזה גם רצונו של בובי, בעלה. בתגובה טוני מתריס בפניה: "בקשר לבעלך, ג'אניס:Exile On Main Street !", וכך פוגע בציפור נפשה של ג'אניס. לא רק שהוא מסרב לה, לא רק שהוא עולב בבעלה שוב - הוא גם מכריז על גירושו של בובי מהמשפחה על ידי שימוש בשם אלבומם של הרולינג סטונז, שסמלם הסליזי הרי מקועקע לג'אניס על החזה. הוא יכל לומר זאת אחרת, אבל בחר להשתמש בשם אותו תקליט , "גלות ברחוב הראשי" מ-1972, מתוך ידיעה אינסטינקטיבית, שזה יפגע בה יותר. והוא צדק. במקביל הוא גם חזה בשוגג את שעומד להתרחש מעט אחר כך. בובי אכן יוצא לגלות, ולחלוטין ברחוב ראשי. הוא נרצח באופן משפיל, באור יום, לעיני כל, כשהוא מתרסק על ציפור הנפש התמימה שלו: רכבות הצעצוע. אכזרי לא פחות: כשהחב'רה של ליאוטארדו מרססים את סיל, מתנגן אצלו באוטו "Ramblin' Rose" של נט קינג קול מ-1962. סיל נורה באכזריות על רקע כלי מיתר רומנטיים וסנטימנטלים, סמל לעולם הישן שהרגע מת איתו. סיל נמצא בחוסר הכרה. אבל גם אם גופו עדיין נושם, הרי שחבר המשפחה היחידי שאפשר היה לסמוך על נאמנותו הטוטאלית לטוני במאה האחוזים (כפי שהוכח בתחילת הפרק) מת עם השיר התמים והנוגה הזה, ששייך לעולם הפרטי והישן שלו.
כשהוא בבית המסתור שלו בסוף הפרק נכנס טוני למיטה כשהוא מכוסה אך ורק ברובה שבובי בקאלה המנוח נתן לו במתנה. הוא מביט אל הדלת החשוכה, רק הוא והיא, וברקע עולה הגרסה האינסטרומנטאלית ל-"Running Wild" של ההרכב הנוגה והוותיק, טינדרסטיקס. זה קטע אפלולי ומהורהר, וגם ללא מילים הוא מצליח להסגיר את הפחד שבאותה הסתתרות מהאויב. הטינדרסטיקס, אגב, זכורים מימיה המוקדמים של הסדרה עם הופעתו המבריקה של "Tiny Tears " שלהם בסצינת דיכאון מרגשת של טוני. זה הזמן, אם כן, לסגור מעגל גם מוזיקלית. וכשהמוזיקה נגמרת כבו את האורות. החשיכה היא המקום היחידי שנותר לטוני להסתתר בו. הכי בטוח. ועם זאת הכי חשוף. כשהוא סוף סוף נס על נפשו, זה נעשה בהיסטריה, בלי תכנון של מספיק זמן מראש: Running Wild. וכמה זמן עוד נשאר לו ולנו? בדיוק פרק.