אנחנו לוזרים?

כלום יש משהו ששימון פרס יכול לספר על עצמו שלא ידענו? האם צריך עוד ראיון עם נינט כדי להבין שהיא רוצה, עדיין, שייקחו אותה ברצינות? הבחירה לסיים את העונה ה-13 של "עובדה", שאחראית לכמה מהתחקירים היותר מרחיבי תודעה ומעיפי מוח דווקא עם זיווג בין שימון פרס לנינט טייב מריח כניסיון נואל לייצר ל"עובדה" אפיל הרבה יותר בנאלי ומיינסטרימי מזה שהיה לה. האמצעי: שרטוט תוואי הגדר של מרכז השיח הישראלי. משימון ועד נינה, מדן ועד אילת. כל השאר רק חול וחול ושחיתויות של "קרן היסוד". לכאורה.

תחת אותה אווירה חגיגית, הקפידה אילנה דיין לדבר בפמיליאריות דומה גם על הנשיא הנכנס וגם על זו המכהנת. תוך יצירת מיני-פרובוקציה: הטלתם של נינט ופרס לאותה קלחת מחייבת דיון על תרבות הרייטינג, על משמעותן של בחירות העם – גם לכנסת וגם ב"כוכב נולד" – ועל מוסד הנ?בחרו?ת באופן כללי. האם נינט היא פחות נבחרת ציבור מפרס? ברור שלא. להציב את שניהם באותה שורה זה כל כך הבשורה של 2003 שלא ברור מדוע טמנה "עובדה" את הפח היקוש הזה לצופיה. אתגר אינטלקטואלי כבר אין כאן. גם לא ביקורת על תרבות ההמונים.

התוכנית התחילה עם פרס, שהוצג כמי שזוכה לכבוד הראוי לקראת סוף ימיו. אלא מאי, פרס זה, זכה, סוף כל סוף, להתנחל בבית הנשיאות רק אחרי שמעמדו של זה ירד לשפל חסר תקדים. מול המצלמה, משוכנע בעצמו כמו תמיד, הסביר שימון מדוע המעמד החדש מתאים לו ככפפה ליד רוחצת יד – "פחות סמכות ויותר אמון – זה באלאנס לא רע". פחות סמכות מראש הממשלה, הכוונה (למרות שפרס לא מצליח להתאפק ומכריז כי הציעו לו להחליף את אולמרט אלא שהוא, ברוב לויאליות, ויתר. פחח, הרי ברור שאם ליוזמה הזו היה סיכוי פרס היה קופץ עליה בשתי ידיים ולא עוזב עד שהספינה תשקע). ויותר אמון. אמון ממי? לא ברור, גם לא כזה חשוב. כמו שאילנה איבחנה בעדינות, "יש לאיש הזו יכולת לספר לעצמו סיפור שונה", "כפתור סודי של הונאה עצמית".

ההחלטה לצלם אותו עם ילדיו היתה מביכה כמו שרק מניפולציה זולה יכולה להיות, מציצנות לשמה. כמו גם במעמד שבו התגלתה בפנינו נינט. זותי כבר שנים מנסה לשכנע – לא ברור את מי – שהיא זמרת רצינית ולא סלב. ברם, הראיון איתה לא נסב על אלבום חדש, מסע הופעות או מהלך יצירתי כזה או אחר. ההיפך. המצלמה ליוותה אותה בנבכי סלבריטיותה, דרך חיי היום יום השוחקים של נבחרי העם החדשים, ועד הקיטורים הקבועים שלה על צלמי הפפראצי והכתבות.

האמת היא שלא שמענו מנינט די הרבה זמן. יכולתי להמשיך בחיים בכייף גם בלי לשמוע את הגיגיה של עוד בחורה בת 24 שמרחמת על עצמה. יש לי מספיק מזה בבית. אז כן, שמענו. "אני לא פלקט", "אם יורים יוצא דם", "שוכחים שאני בנאדם", "המאיסו אותי עלי" ועוד ועוד. במערב אין כל חדש. גם לא בדירת היוקרה שלה ושל יודה לוי בצפון תל אביב. וגם הבנו כבר שקשה עם הפרסום, והעבודה הקשה, אבל כמו שנינה עצמה מודה, "יש את הצד הכלכלי". גם נדמה שההכרזה שלה, "אני אגמור באבארבנל בסוף", לצד קריינות הכתבה, שוב ניסו למכור לנו כמה קשה להיות בפסגה כדי שנוכל להתנחם בחיים המעפנים שלנו למטה. אולי עדיף למלצר ולעבור את הדרך הארוכה בדרך לפסגה? בדיחה טובה. אם נינה רוצה, אני בטוחה שהיא יכולה לסדר לעצמה ג'וב בכל מזנוניה בארץ.

הניסיון לייצר אווירת השוואה בין נבחרי הציבור של פעם לנבחרי הציבור של היום, יעני חילופי משמרות, היתה לא יותר מפיהוק יחצ"ני ארוך, סתמי ופלקטי. קצת פדיחה ל"עובדה", תוכנית התחקירים הכי חשובה בארץ, שחותמת ככה עונה. אבל ניחא. תחזרו לישון, לא קרה שום דבר.


"עובדה", סיום עונה. אמש, 21:00, ערוץ 2