עבודות הרישום של מירב אשכנזי (37) מוצגות במסגרת התערוכה "פרס מרגוזה", יוזמה עצמאית של שש אמניות, המוצגת למשך שלושה ימים בחלל יפואי ונפתחת היום, 28 ביוני, במסגרת "הלילה הלבן". רח' יהודה מרגוזה 36, יפו. שעות פתיחה: חמישי - 19:00-02:00; שישי - 11:00-18:00; שבת - 11:00-22:00 .
אמנות נשית
לא מודה באשמה.
תשוקה
משהו חמקמק שנעלם וחוזר כל הזמן.
קרמיקה
התחלתי להתעסק בזה ביפן. כשחזרתי לארץ למדתי במחלקה לעיצוב קרמי, ולמעשה למדתי פיסול יותר מאשר קדרות. שם התחלתי להתעסק ברישום על חימר ולאט לאט התרחקתי מזה. כיום אני מחוברת לזה בעיקר דרך הוראה.
יפן
הכל שם קטן. גרתי בחלל קטנטן עם שותפה. חדר האמבטיה והשירותים היה מעין יציקת פלסטיק אחת, ומעליה היה סליק של חוברות פורנו יפניות שמצאנו.
אינטלקט מול רגש
פעם הכל היה אצלי מהרגש. היום כבר אין רגש. [סתם]
בצלאל
בהתחלה לא האמנתי שהתקבלתי, אחר כך לא האמנתי שאני נשארת. הרבה לחץ, פחדים, וקטסטרופה לחיי האהבה. היו גם רגעים טובים.
רישום
אדורנו אמר שאמנות היא כתב היד הלא מודע של ההיסטוריה. בשבילי רישום במיטבו הוא הלא מודע של האמן.
התבגרות
עוד לא ממש, כמעט...
שרמוטה מעופפת בהרים
להקה הזויה ואיומה מחיפה שחבר שלי דאז היה המתופף שלה. היו שם בוריס, אב מייסד, חצוצרן וממציאן שנהג לבנות כלי נגינה שהפיקו תדרי צליל מחרישי אזניים עם שמות כמו פאראנואידיקו. ספידיקו שולץ היה הסולן המוטרף שצרח שירים מאולתרים ["יש לי שערות בלונד בזין אנ'לא יודע מאין"] אילן הכבד היה בבס, מאט בגיטרה וכו'. צילמתי את העטיפה לקסטה שלהם. היה פרוע ומשעש
תיק עתונות:
"אני לא אדם של תהליכים ארוכים, אלא של סיפוקים מיידים", אומרת מירב אשכנזי, שסיימה לפני חמש שנים את המחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל, ומציגה תערוכת רישום ראשונה, פרי לימודי רישום אצל האמן יואב אפרתי. "הרישום יותר נגיש ומיידי מאשר הפיסול, שהוא ממושך ומפרק", היא אומרת בנסיון להסביר את המעבר. "מה שקורה לי עכשיו עם רישום הוא ההיפך מפיסול: בפיסול ידעתי הרבה יותר טוב מה אני רוצה שיקרה, ועכשיו אני עובדת באופן יותר חופשי".
דווקא בפיסול הקרמי, הפחות אקספרסיבי מרישום, הצליחה אשכנזי לקשור חוויות וכאבים אישיים לתרגילי פיסול מעשיים: אחרי פרידה קשה מבן זוג, "שבר גדול שבעקבותיו רציתי לעזוב את הלימודים", כהגדרתה, קבלה אשכנזי תרגיל ליצור "בית" לגולה. את הגולה ייצבה במקום בעזרת אטבים, אך ניתקה אותה מהרצפה, ספק מרחפת ספק מקובעת בכח. "הגולה השקופה והמבריקה היתה קבועה לגריד מתכתי בבצלאל כשעליה תאורה עזה, כך שנוצרה עליה השתקפות הדומה לסורגים. והיא היתה תקועה לעולמי עולמים בין מעלה ומטה, בלי אפשרות להשתחרר. זה נראה מאוד מרהיב, רחוק מהמקום בו הייתי אז".
הכאן ועכשיו של אשכנזי נמצא כנראה באחד מרישומיה. ברישום של אישה בחצאית, בתחתית גרם מדרגות, ההופכת לכתם כהה ואטום, היא רואה כמשל למצבה כרגע. "זה אולי פשטני", היא אומרת, "אבל זה הופך את הבחירה שלי בה ליותר מובנת. חוצמזה שיש לה רגליים נהדרות". הרישום המדובר הוא פרשנות של אשכנזי לתצלום של מכרה שפגשה במהלך שהותה ביפן. "אנגליה יפה שבחרה להתלבש כמו התיכוניסטיות היפניותו וצולמה כשיצאה מהסאבווי". הקשר בין הדימוי למקור, כאמור, כמעט ולא מתקיים. "תמיד יוצא לי משהו שלישי, מלבד הבחורה עצמה והתצלום שלה. משהו אחר. אני אף פעם לא יודעת מה אני עושה. זה מתחוור לי תוך כדי, או בסוף".
אשכנזי יוצאת למסעות קצרים עם כל רישום, ללא תכנון או ידיעה מראש ובאופן אימפולסיבי. הדימויים שהיא בוחרת לזהות רחוקים מתיאור קונקרטי של מראה עיניים, אלא נגיעה לא ממושכת בדבר מה, בדומה לחשיפה מהירה. "אני מחפשת רגע, לא משהו מתוכנן, אלא דבר מה שמגיח בסופו של דבר". המוטיבציה של אשכנזי איננה תיאור, האובייקטים שהיא רושמת כמעט ונוגעים באנונימיות. דימויים שמקורם עשוי להיות ברור רק לאמנית עצמה: "יש נרטיב כלשהו. אי אפשר להתחמק מזה, אבל לא חייבים להיענות לדרישה לחשוף אותו".
מעבר בין תחומי באמנות לא נתפס כיוצא דופן, למרו שהוא לבטח אינו פשוט ולא תמיד מתקבל בחיוב. אשכנזי, שעוד בתקופת לימודי הסיפול והקדרות מצאה את עצמה עוסקת בחמרים לא "קרמיים" במיוחד, חווה את הנסיונות על בשרה: "תמיד חרגתי מהשימוש בחומרים קרמיים, השתמשתי אפילו במיטה ממטאטאים בתהליך היצירה. בפרוייקט הגמר שלי יצרתי מיטת מלח. רציתי לעבוד עם חומר שקשור לתכנים שהעסיקו אותיי. יכולתי להוסיף חומר קרמי, אבל זה היה 'הלבשה', כפיה על העבודה.
"היה קשה לקבל את העבודה הזאת במחלקה, מה שהפך את הסיום לטראומטי במידה מסויימת. עוזי צור מהארץ הזכיר את העבודה בסקירה השנתית על תערוכת הסיום של בצלאל. שאבתי מזה תחושת הכרה". בשנים האחרונות, לדבריה, יש לה הרבה יותר תעוזה. למרות ובגלל השינוי בגישה, היא עדיין חשה שהיא ננמצאת בתחילת הדרך.