פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אתה ראשון יערי

      ראשוניות והקדמת המתחרים אינם בהכרח הישגים עיתונאיים מרשימים. אודי הירש על הרעה החולה של עולם הברנז'ה

      השבוע האחרון עמד בסימן פרגון בעולם התקשורת הישראלי, שמתאפיין בדרך כלל בתחרותיות יצרית ובשנאה יוקדת בין עיתונים ותחנות טלוויזיה יריבות. מחלקת החדשות של ערוץ 10 פרגנה לערוץ 2 על העלייה המוקדמת לאוויר עם הקלטת של גלעד שליט, בעוד שחדשות 2 החזירו בפרגון משלהם בהמשך, כשנתנו קרדיט לערוץ 10 על הפרסום המוקדם של עסקת הטיעון בין קצב לפרקליטות. לכאורה, ברגע מרגש כזה עלינו להצטרף ולפרגן (אולי המילה המשומשת והמאוסה ביותר בישראל 2007) לשני גופי התקשורת הגדולים, שגילו גדלות רוח ורוחב לב. לפני שנעשה זאת, כדאי לבדוק על מה בדיוק הם מפרגנים.

      הן אהוד יערי, שהשיג ראשון את הקלטת של שליט, והן ברוך קרא, שפרסם לפני כולם את התפוגגותה של פרשת קצב, הפגינו תושייה, חריצות ובעיקר הוכיחו את איכות ועוצמת מקורותיהם. בשני המקרים, העבודה העיתונאית שלהם היתה משובחת, אך בסיסית: כל ריפורטר מחויב לעשות הכל כדי להביא את הסיפורים הטובים ביותר לפני כולם. הנקודה איננה יערי וקרא, אלא התגובות בסביבה, שבאות לידי ביטוי בניפוח החזה של גוף התקשורת המנצח, שבחים בביקורות הטלוויזיה ובאתרי הברנז'ה וועדות חקירה אצל המפסידים. כלומר, התפיסה שהיה כאן הישג עיתונאי אמיתי ומשמעותי. זו הטעות של עולם הברנז'ה הישראלי, וכאן מתחיל גם הנתק שלו מצרכני התקשורת.

      גרון עמוק, עם קו טלפון משובש

      הן יערי והן קרא פרסמו סיפורים שהיו אמורים להתפרסם גם כך בכל כלי התקשורת בתוך דקות או שעות. אין מדובר בסיפור בלעדי או בתחקיר מעמיק, אלא בסך הכל בפרסום ראשון. ההבדל גדול: המערכות לא עבדו ימים ושבועות כדי להשיג אייטם יש מאין, לפוצץ סיפור שאיש לא שמע עליו, או לחשוף בקלונם גורמים שלטוניים. הנקודה המטרידה היא שנדמה שככל שחולפות השנים, ההבחנה בין חשיפה אמיתית להקדמת המתחרים הולכת ומיטשטשת, שלא לומר נעלמת. המגמה הזאת טבעית: זה מה שבאמת מעניין עיתונאים. הקדמת המתחרה עושה פלאים לנפחו של האגו, והשמחה לאידו של המפסיד נעימה עוד יותר. אלו תכונות אנושיות וטבעיות, ואין טעם להילחם בהן או לגנות אותן. אלא שהנטיות הללו, שמאפיינות אנשים בודדים, משתלטות גם על המערכות, שבשלב מסוים שוכחות מה חשוב באמת בעולם התקשורת, וחשוב מכך, מה שמעניין את הצופים, הקוראים והגולשים.

      גם אם נהנו מ-20 דקות של בלעדיות באוויר, חדשות ערוץ 2 לא יתעצמו בטווח הארוך כתוצאה מפרסומה המוקדם של קלטת שליט. גם חדשות 10 לא יציגו הזרמת רייטינג חסרת מעצורים בעקבות הפרסום המוקדם בנוגע לעסקת הטיעון. הן בוודאי לא יתחזקו באמצעות טפיחה לעצמן על השכם בכל חמש דקות, במשפטים כגון "כפי שפרסמנו לראשונה". לאורך זמן, שתי המהדורות ישדרגו את עצמן אם יהיו מעניינות יותר, יציגו סיפורים מרתקים יותר, ינתחו את החדשות באופן מקורי יותר וגם יביאו סיפורים בלעדיים אמיתיים מפעם לפעם. אלא שהקרבות על הראשוניות, והחשיבות אותה מייחסת הסביבה להקדמת היריב במספר דקות, מקטינות את הסיכויים ליצירת מהדורות מעניינות באמת.

      המלחמה הזאת גורמת לכך שעיקר האנרגיה תוקדש לטיפוח מקורות וליטופם (כך למשל, הראיון הבלעדי של ערוץ 2 עם חיים רמון בחוות הסוסים, אליה נשלח בעקבות עבירה פלילית, היה מתקתק עד זרא ולא סתר את הצגת עבודות השירות על ידי השר לשעבר כ"התנדבות"), תמנע יכולת להצליב מידע ולהגיש אותו לצופה בצורה מעמיקה יותר ובמקרים מסוימים תביא להצגת סיפורים חלקיים ולעיתים אף לא מדויקים. דוגמה בולטת לכך היא חשיפת מסקנות וינוגרד בידי צ'יקו מנשה בחדשות 10, שהתגלתה בהמשך כלא מלאה, במקרה הטוב. למחרת היום החמיא לו עיתונאי מתחרה בשידור רדיו: "הישג ענק". חשיפת פרשת ווטרגייט היתה הישג ענק. מסקנות וינוגרד היו הדלפה קטנה, כשאת מקומו של "גרון עמוק" תפס מקור עם קו טלפון משובש, ככל הנראה.

      קומיניקט סנסציוני

      באגף אחר בתקשורת הישראלית, אתרי הספורט באינטרנט, הפך המרדף אחרי ראשוניות למגפה ממש. האתרים מדביקים את התווית "פרסום ראשון" לכל ידיעה זניחה, לכל שמועה, לכל מועמדות להצטרפות לקבוצה ולאחרונה גם לחשיפות סנסציוניות של הודעות לעיתונות. במקרים רבים, שלושה אתרים מתהדרים ב"פרסום ראשון" של ידיעה זהה. כדי להציג מראית עין של ניצחון בקרב עם המתחרים, האתרים גם מקדימים את שעת הידיעה המקורית. נותר רק לתהות מדוע לא התווספה קטגוריה של הזזת שעון לפרס פוליצר. כמו בקרב בין חברות החדשות, אתרי האינטרנט מתרכזים בעצמם וביוקרתם ושוכחים לחלוטין את הגולש, שספק אם יעבור לאתר אחר משום שהוא מתמחה בפיברוק סקופים.

      כך שאולי כדאי לכלי התקשורת להפסיק להביט כל העת בחשש לעבר המתחרה שלהם, לרסן את היצרים של הכתבים שלהם, להרגיע את מחלקות הדוברות ולא לתת לתחרות להעביר אותם על דעתם. במילים אחרות, טוב יעשו המערכות אם יוציאו את הראש מהביצה ויביטו החוצה, לעבר הצרכן. הם יוכלו לחזור לטפוח לעצמם על השכם כשיהיו להם הישגים ענקיים באמת.