גם אני קיבלתי אמש את מבול האס.אמ.אסים שקרא להראות נוכחות בהפגנה נגד עסקת הטיעון שהשיג קצב. גם אני נתקלתי בעשרות המודעות שצצו ודרשו להתייצב בכיכר רבין. וגם אני קיבלתי על הראש מכל העולם ומזכירת לשכתו כשהודעתי שלא, אני לא מתכוונת להגיע להפגנה, ולא בגלל שמקומות הומים גורמים לי להתקף חרדה.
כבר בשבוע שעבר יכולתי לחזות שקצב יחתום על עסקת טיעון. דבר אחד לא צפיתי - שהעסקה תעורר ביקורת ומחאה ציבורית כה רחבות, בתרבות שלטונית כזו, בה כולם יודעים שאנו צריכים לברך על כך ששלטון החוק הרעוע לא מצא אותו נקי מרבב. הרי אך לא מזמן החשש העיקרי היה שיזכו אותו. אלמלא העסקה, קצב היה זוכה להיחלץ מהפרשייה כולו צח ומצוחצח.
מני מזוז, אדריכל העסקה, הודה בצורה מרומזת אך שאינה משתמעת לשתי פנים, כי העדויות וחומר החקירה לא הספיקו כדי לקחת את כבוד הנשיא לבית המשפט ולהביא להרשעתו, בטח שלא עם סוללת עורכי הדין שהגביר שכר לעצמו. לעומתו, מר קצב הודיע כי בחר בעסקה משום שתשו כוחותיו מהמאבק לטיהור שמו. מה שהוא לא ידע, ולצערי גם לא אלפי המפגינים בככר, הוא שבהחלטתו הוא עשה חסד עם המתלוננות נגדו בפרט ועם מתלוננות נגד הטרדה מינית בכלל. במהלך המשפט היו עורכי דינו שוחטים ומשפילים ללא רחמים את א' ושותפותיה לתלונות, עד שהן היו מתחרטות שהן פתחו בעניין מלכתחילה. עסקת הטיעון הייתה המקסימום שניתן להשיג, על אף השמטת סעיפים רבים מכתב האישום, ועל כך צריכים ארגוני הנשים להודות ולא למחות. עלינו לשמוח על כך שמשה קצב הסכים להודות בעבירות מין. מדוע, אם כן, להפגין נגד עסקה שהיא הרע במיעוטו לכל הצדדים?
הקם להרגך
אני חייבת להתוודות: קשה לי להיות אישה בימים אלו. קשה לי ההתנהלות העיוורת בפרשות של הטרדה מינית. זו תשמע אולי טענה גברית, סקסיסטית, שוביניסטית, אבל כך אני מרגישה: תלונה על הטרדה מינית הפכה להיות משהו כל כך יומיומי ומקובל, שלא רק מעוות את התפיסה הציבורית לגבי המושג המעורפל הזה, אלא גם יוצר זילות שלו ושל המין הנשי. לא ייתכן שאנחנו כל כך חלשות, פגיעות וכנועות. ריבוי התלונות בנושא מצייר אותנו ככאלה, במקרה הטוב, וככלבות נקמניות במקרה הפחות טוב.
בגלל שהתפיסה היא, נכון להיום, אמונה כמעט מוחלטת לטענותיה של המתלוננת, העניין גורם לתופעה הפוכה - הליך התלונה נתפס בעיני חלקים מהציבור ככלי ניגוח וסחיטה מצד נשים. לדעתי ישנם גם מקרים שהוא אכן כזה. בחורה שמתלוננת נגד הבוס אולי חושבת שהיא עושה צדק עם עצמה ועם החרמן הזקן שייענש על פשעיו, אבל היא רק פוגעת בעצמה ובדימוי הציבורי שנוצר לה. במיוחד אם את מתלוננת נגד נשיא מכהן או שר משפטים - לא תוכלי לברוח מההדים הציבוריים. ומדוע? כי הרי בסופו של דבר, הגבר מורשע בקושי בחצי ממה שהוא הואשם בהתחלה, וכך מתחזקת המחשבה שכנראה לא היו שם מעשים חמורים כל כך, אחרת היו לוקחים את זה רחוק יותר. ואם המעשים לא היו חמורים כל כך, באמת לא יכולת להתמודד איתם בעצמך?
בין מארגנות ההפגנה ישנן כמה מהנשים החזקות ביותר בישראל, שהינן דמויות מפתח בחברה ללא קשר למינן. הקריאה שלהן ושל ארגוני הנשים לפיה החלה "אינתיפאדת הנשים" למעשה טוענת כי הנשים עדיין נמצאות בעמדת חולשה, כנועות ופגועות, כפי שהיינו לפני המהפכה הפמיניסטית. אם זה המסר שאנחנו משדרות לעולם, למה שבוס מזדקן וחרמן יחשוב אחרת? ברגע שאנחנו הופכות את עצמנו לפגיעות, אנחנו נפגעות.
לעניות דעתי, את המשאבים שהושקעו בארגון ההפגנה ומושקעים מדי יום בשכנוע נשים להתלונן נגד הטרדה מינית, עדיף להפנות לסדנאות להגנה עצמית בהן תלמדנה הנשים לא רק לבעוט בביצים לגבר שנוגע בהן נגד רצונן, אלא גם לפתח את הכוח והאסרטיביות להביע התנגדות חד משמעית על מנת לעצור את ההטרדה בפעם הראשונה שהיא מתרחשת. זו לא חוכמה להמשיך לעבוד חודשים במקום בו את מוטרדת, בין אם הוא בית הנשיא ובין אם הוא כל מקום אחר, ורק לאחר זמן רב, כשכבר עזבת את מקום העבודה, ללכת להתלונן. השבת המלחמה צריכה להתקיים במקום ובזמן שהאישה נפגעת.