עותק צרוב

מצד אחד, מבאסת אותי החיבה המוגזמת של מצביעי האקדמיה, של קרנות הקולנוע ושל הקהל בישראל לעממיקיות מאוסה ולמבנים דרמטיים כה-שחוקים, בסרטים כמו "אביבה אהובתי", או החיבה של הקהל גרידא לבורקס מפותח כמו "סוף העולם שמאלה". חיבה שמדרבנת יוצרים מוכשרים להיות צפויים להחריד בבואם לכתוב ולביים "סרט ישראלי". ומצד שני יש את "מדוזות", שהולך לקיצוניות אחרת, ומבאס אותי בשל כך לא פחות.

למעשה, "מדוזות" לא נראה כלל כסרט ישראלי. הדמויות, הדיאלוגים, השפה הקולנועית שלו, המבנה הדרמטי שלו, לא מעט מהלוקיישנים - כולם מרגישים כמשהו אחר. כמעין סרט חביב שיכול היה לדבר שבדית, צרפתית או קוריאנית, ולהסתובב בפסטיבלים כשהוא זוכה בכמה פרסי "חביב הקהל". אבל המקום הזה, שנוגד את האתוס הקולנועי שחביב כל-כך על הלקטורים בקרנות הישראליות, קיצוני מדי. שירה גפן (תסריט ובימוי) ואתגר קרת (בימוי), שזהו סרטם הראשון - יחד וגם לחוד - עיקרו את "מדוזות" מציר עלילתי נורמלי, דרמטי, שמחזיק אותך ערני וסקרן, ונותן לסיפורים שבו התחלה, אמצע וסוף ראויים; ולדמויות שבו מקום לגדול ולהתעגל באופן המצופה מהן.

גפן וקרת, שכפי שכבר הבנו הם יוצרים אמיצים למדי, בחרו להסריט יצירה מורכבת, הבנויה על סיפורים שלובים, טכניקת סיפור נדירה יחסית בקולנוע הישראלי (ופופולרית לעיתים יותר מדי בסרטים אמריקאים של שני העשורים האחרונים). אנסמבל הדמויות של "מדוזות" כולל את בתיה (שרה אדלר), מלצרית קייטרינג עם הורים אמידים אך מנותקים ממנה, שמוצאת ילדה בחוף הים ויוצאת איתה למסע אל ילדותה שלה, תוך עימות עם עברה ופחדיה שלה; קרן ומיכאל (נעה קנולר וגרא סנדלר, הדמויות המעצבנות ביותר בסרט), נשואים טריים שנאלצים להעביר את ירח הדבש במלון תל אביבי מעופש; מלכה (זהרירה חריפאי), קשישה נרגנת המפתחת מערכת יחסים אילמת עם פיליפינית (מונט דה לטורה) שהובאה לטפל בה; ועוד לא מעט דמויות קטנות, השזורות בחייהן של אלו הראשיות, עם תפקידי אורח של אסי דיין, מירי פביאן, צחי גראד ועוד.

"מדוזות" הוא סרט של סמלים ורגשות. מוטיב המים חוזר לכל אורכו, ומתפקד כסמל לחיים וגם למוות, ולצדו מוטיב שמשקף נאמנה את יוצרי הסרט – תיעוד וזיכרונות: בכתב (מכתב התאבדות של אשה מעורערת), בוידאו (מצלמת סופר 8 שמחביאה את זיכרונותיה של בתיה) או בסטילס (הצלמת נעמי, המראה לבתיה התבוננות שונה על החיים). הוא מתרכז במשפחתיות, ביחסי הורים וילדים; וגם ביחסים בכלל, תוך התמקדות ב"גורם השלישי" שביחסיהם של שתי דמויות - זה המחדד באופן הטוב ביותר את תפקודן הלקוי של שתי הצלעות העיקריות, במשולש אותו הוא משלים.

יש ב"מדוזות" שפע של דברים חיוביים, מהיותו סרט מהמם ויזואלית - עם צילום פיוטי ומפתיע של אנטואן הברלה - ועד ההופעה הכובשת של שרה אדלר, אבל רוב מרכיביו לוקים בחסר, וכך גם האריזה העלילתית שלו, שפשוט לא אפשרה לי ליהנות ממנו באמת. הדמויות משורטטות באופן יצירתי ומקסים – אבל הן אינן מפותחות; יש המון משפטים מעולים – אבל אין דיאלוג אחד ראוי באמת; בסיס העלילה הוא כולו נשי – אבל אין שום תחושה של ערך מוסף בשל כך, אלא הרגשה של מקריות. שום דבר אינו מפתיע, לא בדמויות ולא בסיפוריהן. גרוע מכך – לא נראה שיש מאמץ כזה בכלל.

אותם מקומות בהם "מדוזות" בורח למעין וידאו ארט ארוך במיוחד, מטביעים כל ניסיון לסיפור קוהרנטי. הדבר שהכי מציק בהקשר הזה, הוא העובדה שזה נעשה ככל הנראה במתכוון. ואם זו האמירה של גפן את קרת, אז האכזבה כפולה ומכופלת. עלילת "מדוזות" שלהם מבוססת במידה רבה על חוסר בקומוניקטיביות, המתבטאת ביחסיהם של כל הדמויות בסרט. חבל ש"מדוזות" עצמו אינו קומוניקטיבי עם הקהל. בנקודה מסוימת, צופות שתיים מהדמויות בסרט משפחתי מהעבר הרחוק של אחת מהן. לאחר מספר שניות, אומרת הגיבורה: "אל תחכי, זה לא מתפתח". יותר מדויק מזה – אין. עם זאת, גפן וקרת מביאים ב"מדוזות" ספתח קולנועי מרשים, אין ספק. סיפתח שבעיקר יוצר סקרנות לגבי המשך דרכם בתחום. אך אם היה כאן איזשהו ניסיון להמציא את גלגל ה'סופר 8' מחדש, הוא במידה רבה נכשל. נקווה רק שסרטם הבא יהיה קולנועי יותר - וניסיוני פחות.